שתי הערות לימי הזיכרון והעצמאות

א. זיכרון

"ואנחנו כולנו התפללנו לדבר אחד: שיסיים כל חייו מבלי שידע דבר על המלחמה. מבין אתה, הר נייגל? כמה מעט ביקשנו: שאפשר שיחיה אדם אחד בהעולם הזה כל חייו, מראשית עד כלה, ולא ידע דבר על מלחמה."

(עיין ערך אהבה, דויד גרוסמן)

אני מאוד אוהב את הציטוט הזה. הוא מאוד תמים לכאורה (ורק לכאורה, שהרי נייגל הוא הקצין הגרמני שבסיפור) ומאוד לא חי-על-חרבו. אפשר גם לומר שזה אינו היום הנכון לפרסם, שהיה צריך לפרסם ביום השואה, ושזו אינה השעה הנכונה. ובכל זאת, אני זוכר שקראתי את 'עיין ערך אהבה' בפעם הראשונה והגעתי, סחוט כולי, אל המשפט המסיים, שהיכה בי כמו מים קרים. כמו אויר לנשימה.

כי זה כל כך מעט, וכל כך הרבה. כי הבקשה הזאת היא כל כך מופרכת, עד שאי אפשר לדמיין אותה בכלל. שיכול להיות עולם בלי מלחמה, או שיכול שיחיה אדם יום אחד (ורק אחד, כי זה מה שחי קוזי'ק, גיבור הסיפור ההוא), והעולם כולו יתעוות ויתארגן ויעלים עין ויעמוד מלכת לרגע אחד, כדי שיהיו חיים שאין בהם מלחמה. חיים שמתחילים ונגמרים ביופי, כמו פרח, כמו שכתבה זלדה:

"כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת.
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח".

והרי אי אפשר. לא באמת. והמלחמה כרוכה באלימות כמו נחש סביב זנבו. אבל בכל זאת, במין אידאה, בבקשה הצנועה של ישעיהו הנביא: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

פעם חשבתי כמה מופרך זה לזכור בכח. לזכור בתופים בראש. לזכור בטקסים, באירועים, בצורה ממלכתית כל כך. ואחר כך חשבתי שזיכרון הוא גם פעולה אקטיבית. פעולה של היזכרות. זה לא רק הד של העבר, אלא שחזור והעלאה שלו בהווה. כמו אדם שמבקש מחבר שלו להזכיר לו משהו שידע פעם ושכח. ויום הזיכרון אומר שגם השכחה נמצאת שם, במקביל, שהרי אין צורך לזכור דברים שמעולם לא שכחת.

וכתב יפה יהודה עמיחי:

"לִשְׁכֹּחַ אָדָם הוּא כְּמוֹ
לִשְׁכֹּחַ לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר בֶּחָצֵר
וְנִשְׁאַר דּוֹלֵק גַּם בְּיוֹם:
אֲבָל זֶה גַּם לִזְכֹּר
עַל יְדֵי הָאוֹר."

כלומר שהזיכרון והשכחה אינם הפכים זה של זה, אלא האחד יחד עם השני. שאתה שוכח משהו אחד, אבל השכחה משאירה איזה זיכרון שקיים תמיד. כי אולי אין ברירה אלא לשכוח, וגזירה על המת שישתכח מהלב, אבל משהו בכל זאת נשאר דולק גם ביום, ופעם בשנה מגיע הלילה והנה אנחנו הולכים ונזכרים שוב.
לפעמים אנחנו נזכרים בדברים שלא רצינו לזכור. בשגיאות, בטעויות, במוות מיותר. לפעמים נזכרים במוות הירואי. על כל פנים לרגע אחד עוצרים את המרוצה ואת המהומה, ליום אחד, ונזכרים בו זמנית גם במוות וגם בחיים, גם מאיפה באנו, גם לאן אנחנו רוצים לילך. מן יום של איפוס. להזכיר לעצמינו, בעצם, מי אנחנו.

ב. עצמאות

יום אחד הוא נקודה מובחנת בזמן, אבל יומיים הם כבר פרק זמן עם התחלה ועם סוף. יומיים הם כבר סיפור. 

בשביל לקרוא סיפור, או בשביל ליצור סיפור, אנחנו צריכים להכניס את שני האירועים לאותו קונטקט, להניח אותם באותו ההקשר, כך שהקריאה תאחד את שניהם. זה נכון לגבי טקסט, וזה נכון לא פחות לגבי החיים. כך, למשל, אם נרצה לקשר את הרגע שבו זרקנו את הכדור בצורה לא טובה לרגע שבו מישהו החליק ונפל בנסיון לתפוס אותו, אנחנו צריכים לכתוב את שניהם באותו הטקסט, לספר את שניהם אחד ליד השני, ברצף. או אז, וממילא, תיוצר לשניהם משמעות מאוחדת שמאחדת את שניהם באותו הסיפור; קשר של סיבה ותוצאה, למשל.

אותו דבר עם יום הזיכרון ויום העצמאות. ההנחה של שניהם אחד ליד השני יוצרת איזו מסגרת נרטיבית של מוות וחיים, כשהחיים הם מכוחו של המוות. זו המשכה טבעית למדי של מיתוס (עוד סיפור, אחר קצת) המת-החי, מתקופת הפלמ"ח. אותו זוג, בחור ובחורה, שעומדים מול האומה בשירו של אלתרמן 'ואין אות אם חיים הם אם ירויים'. המת שהוא בעצם חי; חי בעצם תוצאות מעשיו. חי בזיכרונם של החיים. חי כי הוא אינו אדם, אלא סמל. כך או כך, הסיפור הוא כתוצאה מההצמדה הזאת.

סיפורים אפשר למתוח או לכווץ, להגדיל את מסגרת הזמן או להקטין אותה, להכיל בזמן דברים נוספים או להמעיט בהם, וכך לשנות את משמעותם של הסיפורים. אם הסיפור נמתח עוד עשרה ימים (באמצעות פרוייקט עשרת ימי תודה, למשל), הוא מתחיל בשואה, ובכך הופך לסיפור משואה לתקומה. אם הוא נמתח עוד קצת, הוא מתחיל בפסח, ובכך הופך להיות סיפור חתירתו של העם היהודי, בכללותו, אל המנוחה ואל הנחלה. אם נמתח את הסוף, הרי שיום ירושלים יכנס גם הוא אל הסיפור ויהפוך את ירושלים לחלק מהסיפור הלאומי של התקומה. ככה זה עובד.

ובהתאמה: רוצים לבודד את יום הזיכרון מיום העצמאות? רוצים להפוך את יום הזיכרון לכזה שמתעסק רק בזיכרון, רק בצבא, רק בחוסר האונים אל מול המוות, ולעקר את הלאום מהסיפור? אפשר, אבל הסיפור יהיה חלש יותר, ילך ויתפורר. ואולי זה הפוך – הדרישה באה בגלל התפוררותו של הסיפור (הערת אגב: באמת אפשר להסתכל על 'נופל מחוץ לזמן' ו'אשה בורחת מבשורה' בתור ההיפוך המוחלט של סיפורי דור הפלמ"ח; מי מחוץ לזמן ומי בתוכו. מי ההולך ומי העומד ללא ניע).

במובנים רבים, סיפורי הנופלים האישיים מאפשרים יצירת הזדהות איתם. קצת קשה להזדהות עם מדינה שזה עתה קמה; מדינה אינה אדם. היא גוף גדול, כללי, חסר אישיות. קל יותר למצוא את עצמך בכאב, בחוסר האונים אל מול הידיעה, בזיכרון החבר שנרצח בפיגוע, ומשם – דרך הקונפליקט הזה – להגיע אל ההתרה, היא העצמאות של מדינת ישראל. הסיפור הלאומי עובר דרך הסיפור האישי. כך, לא רק הזיכרון שואב את כוחו ומעצב את עצמו סביב יום העצמאות, הופך את השכול הפרטי לאירוע לאומי, אלא גם יום העצמאות שואב את כוחו מהזיכרון הסמוך אליו: אלמלא היה לנו זיכרון, לא הייתה לנו עצמאות. אלמלא היה לנו מוות, גם חיים לא היו לנו.

כן, זה קלישאתי וזה גדוש פאתוס, כי ההדהוד האינסופי הזה של אותו סיפור בווריאציות שונות יוצר קלישאות, וכי לאום ואידיאולוגיה תמיד רוויים פאתוס. האם זה הופך את זה לפחות נכון? לא בהכרח. האם זה הופך את זה ליותר נכון? גם לא בהכרח. כמו כל דבר אחר, אנחנו מחברים פרט פרט ויוצרים שלם שגדול מסך חלקיו, ולכן המבט על כל חלק בנפרד מאבד את המבט הכולל, את מה שנוצר מכל זה. כמו להסתכל על עוד מחדל ועל עוד מלחמה, על מערכות ציבוריות כושלות ועל מקומות אחרים, טובים יותר, במקום להסתכל על המצב בכללותו. ומן הצד השני, כמו לבנות קיבוץ ועוד קיבוץ, עיר ועוד עיר, כביש ובית, ואז לקחת את המבט אחורה ולראות שנוצרה לנו מדינה.

(פורסם בפייסבוק שלי)

מודעות פרסומת

0 Responses to “שתי הערות לימי הזיכרון והעצמאות”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: