גלידה (7)

[פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמש, שש.
הסיפור הקודם של נפתלי שוהם ואורית הוא בי-יא, בפרק 3.
הסיפור הקודם של יסכה דינה ונועם הוא יח, מופיע בפרק 6.]

כ.
בשבוע האחרון של נפתלי שוהם בצבא הם ישבו בזולה הפלוגתית עם כל הותיקים של הפלוגה, עם מוניק ורונאלדו ופוצִיקִי, והם שתו תה ועישנו קאמל ונפתלי שוהם הרגיש איזו צביטה בלב שהוא עוזב את המקום הזה. אם היו שואלים אותו שלשה חודשים לפני כן הוא היה אומר בטח, בטח, רק תנו לי אפשרות ומיד אני עוזב את הכל וקופץ על העגלה המלאה, אבל עכשיו כשהסתכל ימינה ושמאלה ואמר לעצמו מוניק תמיד אומר לי בוקר טוב ועם רונאלדו עצרתי את המבוקש ההוא ופוציקי חיפה עלי בחווארה, ואחרי כל מה שעברנו יחד האנשים האלה הם בעצם כמו המשפחה שלי, ובאיזה קטע אני קם ועוזב את המשפחה שלי בשביל לחזור ל'הדרת פנים'. כשישב שם פְּשוט רגליים הישיבה הייתה נראית לו רחוקה מאוד מאוד וזכרון האנשים שם היה מטושטש, ורונאלדו אמר שוהם, תעביר את הבלייזר החדש, ונפתלי אמר בטח, איפה הוא, ורונאלדו אמר מאחורי הספה הכחולה, ונפתלי הרגיש איזו צביטה בלב שהוא מסייע לדבר עבירה אבל כשרונאלדו ופוציקי העבירו ביניהם את הגיליון והתבאסו על הבחורות שמופיעות שם, זה היה נראה לנפתלי הכי טבעי בעולם.

אחר כך הוא עלה לסיור עם ז'וֹטֶל והם עלו לנקודת התצפית ועמדו שם מול השקיעה עם קרמי והכל ועאבד הכין קפה לכולם וירק על הרצפה מדי פעם כי הייתה לו המון ליחה, וכשהם ישבו ושתו ז'וֹטֶל הסתכל על נפתלי וחיטט קצת באוזן ואמר לו תגיד לי, נפתלי, תכל'ס אתה כזה בחור אידיאליסט וקשוח איך לא יצאת לפיקוד, ונפתלי אמר לו מה אני יודע, ככה יצא, וז'וֹטֶל אמר תגיד לי, ולמה אתה לא עושה שלש שנים כמו כולם? ונפתלי אמר מה אני יודע, ככה יצא. וז'וֹטֶל אמר לו ואתה לא מרגיש ייסורי מצפון עם זה? ונפתלי הסתכל לעצמו בחלל שבין הלב והריאות ולז'וטל אמר, בטח שאני מרגיש. וז'וֹטֶל שתה את כל הקפה שלו בלגימה ואמר נו, ולא תחתום ויתור? ונפתלי רצה להגיד שהוא שומר על העם בדרכים אחרות אבל במקום זה אמר שכל אדם צריך לעשות מה שטוב לו. ז'וֹטֶל חייך ואמר אני יודע מה הסיפור, יש לך בחורה שמחכה לך בחוץ, ונפתלי נזכר באורית קופר ולא חייך ולא אמר כלום, כי לא ידע אם 'יש' ולא ידע אם 'מחכה', וכבר לא היה ברור לו איפה זה הבפנים ואיפה זה הבחוץ. בדיוק הייתה זריקת אבנים על הציר והם היו צריכים לרוץ להאמר אז הם קמו מהר מהאבן ובנסיעה ז'וטל טפח לו על השכם ואמר בסדר, בסדר, בשביל בחורה אנחנו מוכנים לוותר עליך וזה חימם לנפתלי את הלב כי זה היה הדבר הכי אישי שז'וֹטֶל אמר לו אי פעם.

בקיצור הוא לא ידע מה לעשות ולרגע אחד חשב לעשות את מה שעשה כל חייו, כלומר לקחת את הפלאפון ולהתקשר לאורית קופר כפרה עליה שלומדת כבר שנה שניה במדרשה שלה, ככה אומרים, ושהיא תגיד לו מה לעשות. והוא כבר דמיין איך הוא מתאר לה את השנה וחודשיים שהוא עבר בלעדיה, ומספר לה מה החבר'ה חושבים עליו ומה החבר'ה חושבים עליה ואיך הוא שורד תרג"דים באימונים, ואפילו לקח את הפלאפון והסתכל על התמונה שלה בוואטסאפ, שזה משהו שהוא לא עשה כבר לפחות חמישה חודשים, ושמח לראות שבתמונה היא עדיין לבד, אבל כשבא לעשות את הצעד הבא ולהתקשר אליה הוא אמר לעצמו ואז מה יקרה, תגיד לי, מה יקרה. ושינן לעצמו שהיא הייתה פסיכולוגית מעולה ומנהלת יוצאת מן הכלל והחברותא הכי טובה שהוא יכול היה לאחל לעצמו אבל בת זוג זו לא פסיכולוגית או מנהלת או חברותא אלא משהו אחר לגמרי, ובעיקר אמר לעצמו אתה תשאל אותה אם לחתום או לא ומה היא תגיד לך, היא תגיד לך שתסתכל בתוך הלב שלך ותעשה מה שטוב לך, לא? זה מה שהיא תמיד אומרת. ואם אתה מסתכל בתוך הלב שלך, מה אתה רואה?

ובגלל שנפתלי שוהם ראה מה שראה הוא יצא לחפש"ש אחרי שלשה ימים ואת החפש"ש הוא העביר בבית ובלפגוש חברים מהבית. כל החבר'ה שלו מהישיבה כבר חזרו לישיבה ורק הוא הכין מרק כרוב וישב עם נעמי כהן שלמדה עבודה סוציאלית בחיפה ועם יוסי אליהו שיצא שבת והסתובב בלי כיפה ואפילו לא בירך על המרק ואמר לנפתלי שהוא הבין את העולם הזה וחתם שלש שנים בלי למצמץ, ולשניה היה לנפתלי איזה כווץ' בלב אבל אז הוא נזכר בהחלטה ההיא ובמה שהוא ראה בתוך הלב שלו ואמר לעצמו אבל אני עושה את הדבר הנכון, אני עושה את הדבר הנכון. כבר למחרת הוא חיפש עם מי ללכת לטיול אבל כל החברים שלו היו עסוקים איש איש בענייניו או בריטב"א, ולכן כשהוא הלך לטייל קצת במקומות כמו המעיינות החמים שליד ים המלח או בעין טייסים שבהרי יהודה שזה אולי המעיין הכי רומנטי בעולם, את כל הטיולים האלה הוא עשה לבדו רק הוא והגיטרה ופק"ל הקפה, בלי חברותא ובלי מיתותא. וזה היה בסדר.

ואחרי שבועיים וחצי הוא הגיע ל'הדרת פנים' ואמר שלום לכל החבר'ה שלו ולרב עודד ולרב דודי, והסתובב בין כל החברותות ושמע מי התארס ומי עבר לגור באברכיה ומי חולק עם מי איזה חדר, והוא גילה שבגלל שהוא היה הכי אידיאליסט בשיעור הוא היה היחיד שהתגייס לצנחנים, ולכן כל השיעור שלו התגייס לפניו וגם חזר לפניו, ולכן לכולם יש עכשיו חברותות חוץ ממנו וגם לכולם יש חדרים ביחד חוץ ממנו שצריך לחלוק חדר עם אורי שמריה משיעור ד' שלא התגייס כנראה מטעמי בעיות נפשיות, והוא לא יוצא מהמיטה כל היום רק לארוחת הערב ושומע כל היום שולי רנד וגבריאל בלחסן והחדר שלו תמיד מסריח מדברים שלא מדברים עליהם. ואולי זו הייתה הסיבה שבגללה הרבה חבר'ה מהשיעור שלו בילו יותר ויותר זמן בלשבת בחדרים שלהם ורק הוא קם בכל בוקר בשש וחצי לקול נגינה של איזה שיעור א' פעור ודשדש לתפילת שחרית, ואחרי שבוע שבו למד לבד לסדר עיון ופתאום הבין עד הסוף את סוגיית המקדש חצי אשה, הוא טפח לעצמו על השכם על הדבקות במשימה ועל האחריות האישית ואמר לעצמו או, זה בחור רציני שראוי למישהי שלומדת כבר שנה שניה במדרשה.

והדחף הזה עזר לו לשרוד את כל השבועות של ההתחלה בלי חברותות לסדר עיון ולסדר צהריים. לסדר ערב הייתה לו חברותא צעירה בשם אוריה שהרב עודד הדביק לו, אבל אחרי שבועיים אוריה התחיל להבריז ולאחר ולא להופיע, וכשפעם אחת הוא הופיע בתשע וחצי בערב כלומר אחרי חצי סדר שנפתלי למד בו לבד, תפס אותו נפתלי לשיחה ובה אוריה הודה שאמנם הוא בייני"ש אבל יש לו חברה והוא צריך לראות אותה או לדבר איתה מדי פעם, ופתאום אפס כוחו של נפתלי ולא היה לו כח לרקוד עוד בסעודות שבת ולא היה לו כח להמשיך לעצום עיניים במלווה מלכה ולשיר 'לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא', לא היה לו כח לשיעור א' ולא היה לו כח לזה שהוא לא מכיר אף אחד מהם, והוא אמר לאוריה שימשיך ללמוד לבדו ובעצמו יצא מבית המדרש ובשביל לברוח מכל זה הוא הלך לפינת הקפה של יוסי אליהו ובמקום נס או תה נענע הוא הכין לעצמו קפה שחור כמו של עבאד וכמו של יוסי, ועמד ליד לוח המודעות ועצם עיניים והרִיח, ולרגע לא היה בטוח איפה הוא ומי הוא ואם זו הישיבה שאליה הוא צריך לחזור.

כא.

כשנועם ויסכה דינה היו בארץ העמים יצא לנועם לשבת כמה פעמים על הכיסא במלון כשהרגל מונחת על המשענת, ללמוד קצת אורות התחיה ולהודות בינו ובין עצמו שהוא לא מבין את יסכה דינה. לפעמים היא עצובה, לפעמים היא שמחה, לפעמים היא מחליטה דברים משום מקום, נניח לנסוע לאיטליה או להסתפר, וכשהוא שואל אותה מה שלומה היא מושכת בכתפיה ואומרת 'בסדר' אף שפשוט לכולי עלמא ששום דבר לא בסדר. בקיצור, שיסכה דינה היא אשה נפלאה מאוד, אישה שכולה תמהון, היא מורכבת מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בה בעירבוביה, ושכמה שהוא מנסה הוא לא מצליח לעמוד על אופייה.

הדבר הטריד אותו לאורך כל הטיול אבל למרות זאת איטליה מצאה חן בעיניו. היה מרענן לאכול ארוחת ערב שלא מורכבת מטחינה ומחביתה אלא מפסטו ואומלט, או לראות אנשים שמדברים אנגלית ובלי תנועות ידיים נמרצות ואפילו לפתוח טלוויזיה ולראות איזה סרט נחמד לכל המשפחה, החיים יפים! וערב אחד, כשישבו ואכלו פיצה, יכול היה נועם להגיד בפה מלא שהוא מצליח להבחין בין פיצה איטליאנו שברומא ובין הפיצה ש'בפינה של רמי', שיש ביניהן משהו בדוקין שבעין או בניב שפתיים, הקיצור, מין ניחוח דק מן הדק בבצק הדק או ברוטב העגבניות הסמיך שממנו ברור שהפיצה ברומא טובה יותר. אם היה יכול הוא היה מברך שהחיינו אבל היה נראה לו שיש מחלוקת הפוסקים אם אפשר לברך את זה על פיצה.

יסכה דינה לא מצאה טעם בפיצה ולא בפיאצה ולא בכל דבר שנתנו לפניה אלא הסתובבה בכל רומא עם פרצוף כאוב כאילו אין שכינה שורה עליה בחוץ לארץ, ובשביל להקל עליה ולהוריד מעליה עול נועם דיבר בשבילה עם כל נותני השירות והלך איתה לכל המקומות המפורסמים שהם לא כנסיות, והוא ירק ליד כל כניסה ומלמל שקץ תשקצו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, אבל דבר מכל זה לא עודד את יסכה דינה ונועם לא ידע מה לעשות, הוא חשב אולי היא כבר לא אוהבת אותי ואולי זה סיפור של ללכת לרופא אבל היא התעקשה שהיא מרגישה נהדר והוא חשב שאולי זה רעל ארץ העמים שנתפשט בה ובנשמתה היותר עליונה אבל לך תסביר דבר כזה לרופא.

ובחסדי ה' עלינו, ביום האחרון היא הציעה לו ללכת לאיזו גלידה, ומרוב שמחה שסוף כל סוף היא רוצה משהו מיד נחפז יחד איתה לאיזו גלידה שאמרו לו עליה שהיא כשרה ושם הושיב אותה והביא לה גלידה וניגן לה איזה שיר שזכר מהישיבה התיכונית בגיטרה של איזה נגן רחוב. ולמרות שאחר כך נסתבר לו להוויתו שהגלידה לא הייתה כשרה עדיין יסכה דינה חייכה אליו חצי חיוך ולפחות עם סיום הטיול היה נראה לו שהיא כן אוהבת אותו.

אחר כך כשחזרו היישר לזמן אלול ולזרועותיה המוכרות של מסכת יבמות, קיווה נועם שכל אותן צרותיה וצרות צרותיה הן רק אבק פורח וחלום יעוף. הם ראו ביחד סדרה לכל המשפחה שאמיתי, החברותא שלו בסדר הבוקר, המליץ לו, על רופא ציני שמתלוצץ עם חוליו ויסכה דינה התחילה לחנך כיתה ב' ואפילו חזרו לאכול חביתה עם טחינה אלא שהפעם נועם מצא את עצמו עומד מול מדף הטחינה ברמי לוי ומתלבט אם לקחת הר ברכה בשלושים או המותג בעשר, ואחרי שלקח והחזיר ושוב לקח ושוב החזיר ובסוף לקח הר ברכה, הוא עמד ליד השיש בערב וערבב את הטחינה והוסיף קצת מלח ולקח בכפית וטעם ופתאום נתחוור לו הכל, והיה ברור לו שכל הבתים שהיה בהם וכל הרחובות שהילך בהם לא היו אלא מבואה לבית זה. אז אמנם הם התחילו לאכול טחינה הר ברכה אבל מלבד זאת הכל היה כמעט כרגיל. כלומר הייתה לנועם תחושה שלא הכל בסדר, אבל על פניו הכל היה בסדר גמור.

כך עולם על מכונו עמד באיזו צורה רעועה עד שיום אחד יסכה דינה חזרה הביתה וצנחה על המיטה והתחילה לבכות, והם היו אסורים באותו שבוע ונועם לא ידע מה לעשות ואיך לנחם אותה. הוא שאל מה היא רוצה והיא אמרה שהיא לא רוצה כלום, לא לאכול ולא לדבר ולא שום דבר, ורק בכתה ומלמלה משהו על התלמידים שלה ועל ההורים שלהם והנזלת התערבבה לה במילים ולא היה ניתן להבין שום דבר.

ובאיזשהו שלב אחרי שעה וחצי של שתיקות ובכי היה ברור לנועם שאחרי איטליה וכל מה שיסכה דינה עברה שם, המצב כרגע זה עת לעשות לה' הפרו תורתך ושם ה' נמחה על פחות מזה, והוא מחה לה את הנזלת מהאף עם טישיו שהיה במגירה של השידה וקצת ליטף אותה על הכתף. הוא חשב שזה יעשה לה טוב וירגיע אבל היא קפצה וצעקה עליו ולא דיברה איתו שלש שעות, ורק בארוחת הערב הוא התנצל שוב והיא אמרה שכדאי לו להיות נחמד ושניהם צחקו. היא צחקה בהקלה כי המשבר נגמר והוא צחק צחוק שיש בו אפעס פחד מהעתיד כי כבר לא היה לו ברור מה היא רוצה ומה אפשר לעשות.

והוא חשב לעצמו מה אפשר לעשות, אולי קשה לה כי היא בודדה, כי היא רחוקה מההורים ואין לה חברות כמעט חוץ מנעמי הזו שהיא מדברת איתה בטלפון, ואמר לעצמו נו נו הנה כי כן זה חודש אלול ותכף ראש השנה מגיע ובאמת שהוא היה רוצה להיות בישיבה אבל אולי כדאי ללכת לקראת יסכה דינה ולהציע לה להיות אצל ההורים שלה בראש השנה, ואם נודה על האמת ביננו ובין עצמינו אין ספק שהאוכל אצל ההורים של יסכה דינה הוא הרבה יותר טוב מהאוכל שיש בישיבה או ממה שהם יכולים להכין ליומיים, וענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

אבל כשהוא בא עם הרעיון הזה והציע אותו ליסכה דינה זה לא היה נאה וגם לא התקבל, אדרבה, היא עצרה באמצע ההליכה והסתכלה עליו במבט של 'מאיפה הבאת את זה' ותקפה את הרעיון מכל כך הרבה כיוונים עד שהוא הצטער שהוא בכלל ניסה. והם המשיכו ללכת כאילו דבר לא קרה אבל נועם היה מבולבל יותר ויותר ואפילו אמיתי הסתכל עליו בסדר הבוקר למחרת ואמר תקשיב נועם, נראה לי אתה לא מרוכז, לך תכין לעצמך איזה קפה או משהו, אבל נועם כבר לא היה מסוגל לשתות קפה רגיל והיה חייב קפה מגורען וכל סדר הבוקר הלך לו.

סדר הצהריים גם הלך לו ומזל שאברכים לא לומדים סדר ערב, כי אז גם בו נועם לא היה יכול להיות מרוכז, אבל למרבה המזל אברכים לא לומדים סדר ערב ונועם ישב עם יסכה דינה לאכול טחינה וסלט וחביתה בחמאה, ויסכה דינה הסתכלה עליו כל הערב באיזה מבט משונה ובסוף אמרה לו נועם, אתה מאמין במלאכים? ונועם לא ידע מאיפה זה הגיע אבל אמר בטח, בוודאי, וחשב על מלאכי השרת ואראלי השחק שהם האושר היותר כללי, ויסכה דינה הסתכלה עליו במבט עוד יותר משונה ואמרה כן? למה אתה מאמין בזה? ונועם אמר מה זאת אומרת, מי עצר את העקידה אם לא מלאך? מי בישר לשרה על יצחק אם לא מלאכים?

ויסכה דינה שקלה לרגע את הדברים בינה ובין עצמה ופתאום חייכה אליו איזה חיוך ואמרה וואי, איך אני שמחה שאמרת את זה, ונועם סיים את הביס מהסלט ובלע ואמר 'אם את שמחה, אני שמח', למרות שהוא לא הבין כלום, אבל כשהיא החזיקה לו את כף היד וליטפה אותה וחייכה אליו ואמרה 'נועם, אני אוהבת אותך', הוא הרגיש שלפחות השאלה הזו קיבלה מענה, ושכל הדברים מבוררים וברורים, ושיותר מזה הוא לא צריך שום דבר.