דברי סיום (או: לשם מה לומדים רוח בימינו)

(הדברים שאמרתי אמש בטקס סיום תכנית 'רוח צעירה' של התלמידים שלי, כיתה י"ב בירושלים)

ערב טוב.

אני רוצה לדבר אתכם על השאלה 'לשם מה לומדים מדעי הרוח', אם כי המילה 'מדעים' במונח הזה לא מעניינת אותי כל כך. השאלה שהעסיקה אותי כשחשבתי 'על מה אדבר הערב' הייתה לשם מה כל זה. כלומר, לשם מה ישבנו כאן, בספריה הלאומית, עשרה בני ובנות נוער, ואני, אכלנו פיתות בחומוס ולמדנו שבוע אחר שבוע במשך שלש שנים את מיטב הספרות, הפילוסופיה והתיאולוגיה המערבית. מה בעצם עשינו כאן במשך שלש שנים. והשאלה שאני רוצה לשאול בפניכם הערב היא השאלה לשם מה לומדים את מקצועות הרוח. או בניסוח אחר, לשם מה לומדים רוח. זה אולי קצת מיותר לשאול את השאלה הזו בסוף התכנית, ולא בתחילתה, אבל אני חושב שתמצאו בזה ערך.

אני מרגיש ששאלת לימודי מדעי הרוח היא כסות לשתי הנחות יסוד שארצה להתעכב עליהן רגע. הנחת היסוד הראשונה היא ההנחה שלימודי הרוח הם 'ידע', להבדיל מ'מיומנות'. כלומר, אנחנו יודעים שאדם שסיים ללמוד מדעי המחשב, יודע לתכנת. אנחנו יודעים שאדם שהלך לבית ספר למוזיקה יודע, בסופו של דבר, לנגן או להלחין. אנחנו יודעים שאדם שלמד ניהול יודע לנהל, ואדם הלומד הוראה יודע להורות, מפני שכל כל אלה הן מיומנויות, וברור לנו למה אנשים לומדים אותם ומה יש לעשות איתן אחר כך.

לעומת זאת, מדעי הרוח – כך אנחנו חשים – הם ידע: אנחנו מסיימים ללמוד, ויודעים מה כתב וולטר ב'קנדיד', או איזה מהלך תיאולוגי עשה אוגוסטינוס ב'עיר האלוהים' שלו. ממילא עולה השאלה 'מה יש לעשות עם הידע הזה', והתשובה, כמובן, היא כלום.

לא, לא בצחוק. באמת שאין מה לעשות עם הידע הזה בתור ידע. הוא יכול לסייע לכם לפתור שאלות טריוויה או להשמע חכמים בהרצאות, ואת הספרים אפשר להניח מתחת לשולחן המתנדנד במטבח ולהמשיך לאכול צהריים בשלווה, אבל זהו. כמו הספרים קיימים באיזה עולם אחר, מנותק, שבו הם רלוונטיים רק לעצמם. אתם יכולים, כמובן, להמשיך ולחקור את הידע הזה. אתם יכולים – כמו שעשיתם הערב, בהצלחה רבה – להרחיב את הידע הזה, אבל בסופו של דבר, הידע נשאר ידע. זו הנחת היסוד הראשונה, שלימודי הרוח משמעם צבירת ידע, והיא שגויה.

הנחת היסוד השניה נוגעת לשאלה 'מהו לימוד', והיא מניחה לימוד כהעברת ידע מאדם אחד, שנקרא לו 'מורה' לאדם אחר, שנקרא לו 'תלמיד'. כך אנחנו יכולים לצייר לעצמינו בדמיון את המורה כהולך עם שק גדול על הכתף שבו הוא מחזיק את הידע, והוא פוגש תלמיד, עוצר רגע בצד הדרך ומעביר לו את הידע שאצור אצלו. מלאכת הלימוד, וגם הידע, שניהם למעשה ברשותו של המורה, והוא זה שמתווה את הדרך עבור התלמיד כדי להעביר לו את הידע שהמורה יודע. זו הנחת היסוד השנייה, שלימוד משמעו הוראה, ובהקשר של לימודי הרוח, גם היא שגויה.

הנחת היסוד הראשונה שגויה, מפני שכשאנחנו לומדים רוח אנחנו איננו לומדים ידע. מפני שכל הספרים, הספרות, המחזות, הפילוסופיה, הכלכלה, הפוליטיקה, התיאולוגיה, הדתות – כללו של דבר, כל הדברים שלמדנו כאן במשך שלש שנים, שהיו שונים זה מזה ככל שטקסטים יכולים להיות שונים זה מזה, ועסקו בשאלות שונות לחלוטין, מ'איך יש לבנות מדינה' ל'במה עלינו להאמין', ומ'מה על הנוצרי המאמין לעשות' אל 'מה אדם צריך לברך על המזון', וכן הלאה וכן הלאה, בסופו של דבר מתעסקים כולם בשאלה אחת: מה הם החיים האלה, וכיצד יש לחיותם.

ושאלת 'כיצד', אם תקשיבו לה לרגע, מתעסקת במיומנות. זו לא רק שאלת 'מה עלינו לעשות', אלא גם שאלת 'איך עלינו לעשות את הדברים האחרים שאנחנו עושים'. זו שאלה קצת נסתרת, קצת מטא, ומפני כן היא קצת מבלבלת. קשה להניח עליה את האצבע כשסבתא שואלת אותך 'נו, אז מה תעשה עם הידע הזה?', מפני שהרוח אינה ידע, אלא מיומנות: איך לחשוב, איך לדבר, איך להקשיב. באיזה מסלול לבחור בחיים, איך להתייחס למשפחה, לבני זוג, למדינה, לילדים, לחברים, לאלוהים שישנו או שאיננו. וזו אמנם מיומנות שאינה בהכרח חלק משוק העבודה, אבל אין זה אומר שהיא אינה נצרכת.

בשביל לעסוק בהנחת היסוד השניה אני רוצה לספר לכם סיפור. זה סיפור עלי, ולכן הוא קצת מביך אותי, אבל זה גם סיפור עליכם, או על הילדים שלכם, ומפני כן אני רוצה לספר אותו.

כשהייתי בשנתי השנייה כמורה ב'רוח צעירה' זו הייתה השנה הראשונה של המחזור שיושב כאן לפניכם. הייתי מורה צעיר – אני עדיין מורה צעיר – ובאתי על בסיס שנות הלימודים שלי במערכת החינוך ובאקדמיה ובהכשרת המורים. הייתי הססן, אבל גם בטוח בעצמי, בידע שהיה לי, ביכולת שלי להכין שיעור ולהעביר אותו, והגעתי לכיתה כדי ללמד שיעור. אני לא ממש זוכר על מה היה השיעור, כמדומני שעל האודיסיאה.

בשיעור ישבה אחת המלוות הפדגוגיות של התכנית וצפתה בי מלמד, ובסוף השיעור היא ניגשה אלי ואמרה תראה, יהודה, אתה מורה טוב ואתה יודע להחזיק כיתה, אבל אני רוצה להגיד לך שלשיעור יש תמיד שלשה רגליים: מורה, ידע ותלמידים. שיעור שמתמקד במורה הוא שיעור מאוד כריזמטי, מלהיב, שסובב סביב המורה. שיעור שמתמקד בידע הוא שיעור שהדבר הכי חשוב לו הוא להעביר את הידע אל התלמידים, ושיעור שמתמקד בתלמידים הוא שיעור שכל הזמן קשוב לתלמידים, למה שהם רוצים ולמה שהם צריכים. תחשוב טוב מה אתה רוצה שיהיה במוקד.

אני יצאתי מהמשפט הזה המום לחלוטין. הסתובבתי איתו במשך יום, יומיים, שבוע, חודש, כל החופש הלכתי איתו, מפני שחשבתי: אם לימודי הרוח אינם ידע, אלא מיומנות, זה אומר שהידע לא בהכרח אצלי. ומפני שלא ניתן ללמוד מיומנות בצורה פרונטלית. הדרך היחידה ללמוד מיומנות היא באמצעות יישום שלה. שוב ושוב. לקרוא עוד ועוד. ליישם, לחשוב, לדון.

וכשחזרתי וקיבלתי את הכיתה הזו לשנתיים ידעתי מה אני רוצה לעשות איתה. וכשלימדתי אותם בי"א ואחר כך בי"ב, הלכתי ונסוגתי אט אט אחורה, ממני כמוקד ומהידע שלי כמוקד. כלומר הכנתי את הרקע ההיסטורי והתרבותי לטקסטים שלמדנו, וכמובן שבחרתי אותם וקראתי אותם ואפילו הכנתי דבר מה להגיד עליהם ולצאת ממנו מהשיעור, אבל זהו. לא הכנתי עזרים, לא מתודות, לא החזקתי את הידע בשק שלי, נסוגתי אחור והתחלתי להקשיב.

ופתאום קרה דבר מופלא: במקום שיווצר וואקום, התלמידים מילאו את החלל שנוצר. הייתי מגיע לשיעור ושואל "נו, מה חשבתם על הסיפור? מה הרגשתם? מה אתם חושבים שמעניין בו, ושכדאי לדבר עליו?", והיינו בונים יחד רשימת נושאים על הלוח, ואחר כך מתחילים להתעסק בהם. לדבר, לשאול, להתווכח. הייתי מגיע לשיעור ולא היה לי מושג על מה נדבר. הייתי מציע 'אולי נדבר על זה?', אבל התלמידים היו בוחרים לדבר על משהו אחר – לפעמים משהו שלא ידעתי עליו דבר – ועליו היינו מדברים, מתווכחים, מעלים השערות, מביאים סיפורים מהחיים שלנו, מעלים אסוציאציות ומשווים אליהם. התחלתי להגיע לשיעורים כתלמיד נלהב, מפני שכל שיעור – גם על הטקסטים המשעממים, ובחיי שהיו טקסטים משעממים, תאמינו או לא – היה הופך להיות חגיגה, ומפני שמצאתי את עצמי לומד דברים חדשים בכל פעם.

ולכן אני חושב שהכיתה הזו, היושבת לפניכם, היא התשובה הטובה ביותר לשאלת לימוד הרוח.

אז אני רוצה להגיד תודה. היו לי שנתיים מופלאות, שבהן חזרתי הביתה כל ערב יום שני – ערב מאוחר, יש לציין – עם חיוך על השפתיים וראש מלא מחשבות. תודה למלווים שלנו מהספריה: לצילה, לשלומית, לדרור. תודה לזאב,ראש התכנית. תודה לדפנה, רכזת התכנית. תודה לשלמה השומר שקיבל אותנו במאור פנים בכל פעם, תודה למלווים הפדגוגיים שלנו, תודה לכם, ההורים, על התמיכה והעידוד לאורך השנים, ותודה גדולה מכל לתלמידים שלי: יער, תמר, סוף, רותם, מיכאל, רות, יותם, אשירה, רוני, יעל. ישבתי כאן הערב, הקשבתי להרצאות שלכן ונמלאתי גאווה שכמעט לא הצלחתי לשאת. אתם מהממים ומהממות, והייתה לי הזכות ללוות אתכם במשך השנתיים האלה. תודה על זה. אני אוהב אתכם.

בהצלחה עם כל מה שמחכה לכם בהמשך החיים האלה. הלוואי שתחיו אותם בדרך שראוי לחיותם.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s