אחרי

מוצאי שבת. אני מוצא את עצמי יושב ליד שולחן המטבח, שותה קפה מר עד לשד העצמות ובוהה בעיתון של יום שישי שעדיין לא הספקתי לקרוא. אני חושב על כל הטלפונים הלא-צפויים, על הריקודים האינסופיים, על חבר שלי ששלח הודעה לאקסית שלו למרות שידע שזו טעות. בכל זאת שלח, עכשיו הוא מתנצל. היא מתנצלת. העולם מנסה לסדר את עצמו מחדש.

אני יכול להבין את החבר שלי. כי חצי שנה אחרי שנפרדו ואחרי שהיה משוכנע שזו ההחלטה הנכונה, וכל הפרמטרים הצביעו על צדקתה של ההחלטה, פתאום שתה קצת והלב שלו התעורר. לאמור: פתאום נזכר שיש לו לב. וכל זה טוב ויפה לפורים, אבל איך מתמודדים בימות החול עם איזה גוף שרוצה את שלו ועם הלב שמבקש את המעיין.

אינני יודע. אני יושב ליד השולחן והראש מונח על היד. הבוקר היה חם, אבל קצת קר עכשיו בירושלים. חושב; כמה קשים הם רגעי הפיכחון. הרגע שבו חוזר השכל ומנסה לייצב את עצמו. הרגע שבו אתה חוזר לחשוב על עצמך במקום להיות עצמך. הרגע שבו אתה מביט ברחוב ומבין מה קורה, והעולם נראה לך הגיוני ונורמלי.

שהרי לרגע אחד עצרנו כולנו והבטנו בעצמינו. לרגע יכולנו לראות שבעצם דבר מוזר מאוד הם החיים האלה, למין צבעיהם של משחות השיניים ועד ההלכה והדת והבגדים והלאום. זה משמעותו הפשוטה של המושג 'עלמא דשקרא': העולם, הוא עצמו שקר. לרגע ראינו את העולם כפי שהוא באמת: שסך הכל זה עולם משונה מאוד ופשוט מאוד, ומתחת לכל המושגים האנושיים ומכאובי הדעת מסתתרים איזו מוזרוּת גדולה, פליאה אינסופית וגעגוע שאין לו פָּנים.

וגם אם מחר ישכח הכל, עדיין יש איזו התגלות ברגע האחד הזה, ויש בו מן החסד.

________
(קורס מקוון חדש שלי, 'יסודות הטקסט', כאן)