ארבע שנים

א.
היה לו קטע עם סנדלים תנ"כיות.

לא בגלל שסנדלים רגילות לא היו נוחות לו, אני חושב. אולי זה היה בגלל הפוזה של סנדלים תנ"כיות, הפוזה הקלאסית של שלום: השילוב שבין משהו מסורתי, פשוט מאוד, כל כך פשוט עד שזה מה שהפך אצלו למגניב וחדשני ואחר. אני יודע, הוא נרצח לפני ארבע שנים אבל עדיין הייתה לו פוזה, גם אם עדינה מאוד, כמו שיש לכל האנשים בעולם. זו הייתה הפוזה שלו, והיא התאימה לו בדיוק בדיוק. זה מה שגרם לו להתלהב מכתבי עת להיסטוריה ומפרסומות ישנות, וזה מה שגרם לו ללכת להיות מדריך בישיבה תיכונית, אבל זה עניין אחר.

ויום אחד קבענו ללכת לקנות סנדלים כאלה. זה היה יום רביעי, חם מאוד, (אני זוכר) ולא ידענו איפה קונים סנדלים כאלה. החנות הקבועה שלו נסגרה ולכן הלכנו לנו בחום היום לעיר העתיקה וחיפשנו בשוק הערבי סנדלים תנ"כיות, אבל לא מצאנו, כי לכל הסנדלים בשוק הערבי היה מין עיטור כזה, קטנטן, והוא רצה סנדלים פשוטות יותר. הלכנו ובילינו עוד שעתיים במרכז ירושלים עד שמצאנו איזה סנדלר במרכז העיר שמכר את הסנדלים הפשוטות יותר, והן עלו שלושים שקלים יותר מהשוק הערבי אבל נראו זולות יותר אז הוא קנה אותן. אני התעצבנתי שחם לי ושהרגליים שלי כואבות כבר ורציתי לשבת לגלידה, הוא התבאס כי הוא היה חייב ללכת, ונפרדנו. אחר כך הוא שלח לי הודעה, 'מצטער שככה אבל הייתי צריך סנדלים', וזה היה נכון.

ב.
אני זוכר את זה, ואין לי מה לעשות עם הזיכרון הזה. אני כותב אותו כאן ואני יודע שיהיו אנשים שישאלו את עצמם 'מה הוא רוצה להגיד בסיפור הזה', ו'איפה הסיפורים עליו שהוא היה דמות מרשימה כל כך'. ובכל זאת אני כותב. אני אפילו לא יודע אם ככה הוא היה רוצה שיזכרו אותו. כלומר, אני יודע איך הוא רצה שיזכרו אותו – דיברנו על זה – אבל מה אני אעשה. ככה אני זוכר.

זה מה ששובר לי את הלב.

אנשים אומרים 'הלב נשבר' כאילו זו מטאפורה ואיך לומר שזה אמיתי. מי שהמציא את המטאפורה הזו דייק בצורה שלא תיאמן. הלב באמת באמת נשבר. זה כאב פיזי, אמיתי, בחזה. כאילו נשברה עצם ביד, אבל בלב.

מה עושים. מה עושים.

חשבתי שאני מחוסן, אתם יודעים. חשבתי שהתרגלתי. אפילו שנה שעברה הלכנו, אחרי האזכרה, ללכת לאכול וופל בלגי בשוק. ישבנו במחנה יהודה ואכלנו קצת מתוק ושתינו בירה ודיברנו קצת על שלום בתערובת שאין־ממנה־מוצא של כאב וכסות והומור. סיפרנו, למשל, איך היה קשה להבין מה הוא אומר. סיפרתי איך היו שיחות טלפון שלמות שפשוט אמרתי לו 'כן, כן', כי מישהו מאיתנו היה במקום בלי קליטה ופשוט לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. הייתה לו דיקציה נוראית, אמרה מישהי, מדהים איך הוא הגיע להיות מדריך טיולים. וצחקנו, אבל אני נזכרתי פתאום בקול שלו, בקול האמיתי שלו, הממשי, ופתאום באמצע השוק עם המוני אנשים שהולכים מסביב וופל בלגי עם שוקולד מול העיניים, פתאום הכל התעמעם סביבי והרגשתי איך החור בלב שלי נפער.

אני כותב עכשיו ובוכה. כותב ובולע את המחנק שעולה בגרון. אני יכול להתמודד עם סיפורים על איזה אדם מופלא הוא היה, ואפילו התמונה שתלויה על לוח המודעות שלי כבר לא גורמת לי להישאבות אל הגעגוע, אבל אין לי שום דרך להתמודד עם הקלטה של הקול שלו, או עם תמונה שאני לא מכיר. זה לא געגוע, זה כמו לרצות מאוד משהו שנמצא כמעט בהישג היד ולדעת שלעולם לא תגיע עד אליו. זה כמו סדק בלב שאין איך לגשר מעליו, רק להביט בעיניים כלות.

ג.
באזכרה עצמה עלו אנשים ודיברו קצת. חבר מהתיכונית ניגן שיר שכתב לזכרו. אנשים אמרו מי היה שלום בשבילם, ואני – כמו תמיד באזכרות האלה, בגלל שכל המשפחה שלו שם – חיפשתי אותו כדי להגיד לו תראה, תראה מה אומרים עליך. אנשים סיפרו שם על שלום שצחק תמיד, על המדריך האסרטיבי, המחליט, היודע מה עושים. הם סיפרו על בדיחות, על מטבעות לשון ("היו שלום", אבל גם "האיש והאגדה", וגם "מה עושים?" וכן הלאה וכן הלאה). וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי –

חשבתי איזה פער בלתי נתפס יש בין האדם שאני מכיר ובין האדם שמספרים עליו. לא ששניהם לא היו בו, אבל על כל סיפור של צחוק תמידי אני יכול לספר סיפור של עצבנות או כעס או סתם, חוסר נוחות. על כל סיפור של אסרטיביות והחלטות אני יכול לספר על אימפוליסיביות (לקום בבוקר, לקחת תיק, לנסוע לקצה השני של המדינה ולטייל שלשה ימים לבד במקום להתכונן למבחן, למשל), אני יכול לספר על התלבטויות. אני יכול לספר איך הלכנו בגן סאקר בחזרה מהדירה שלי ובמשך שעתיים הוא לא הצליח להחליט מה בעצם הוא רוצה ללמוד ואיך ואיפה, ואפילו מה בעצם הוא רוצה להיות בחיים (מורה? חקלאי? מדריך טיולים? בוטניקאי? בכל פעם הוא התלהב ממשהו אחר). יכולתי לספר איך הוא הלך להרצוג כי זה פשוט היה נגיש ולא היה צריך לדעת אנגלית. הם סיפרו על השנינות שלו, ואני רק חשבתי על שלום שלי, שהיה לוקח את הבדיחה ולועס אותה ומוציא ממנה את המיץ ומספר אותה עד שלכולם כבר נמאס לשמוע.

ד.
אבל לא, רציתי להגיד; לא הבנתם. אתם מספרים עליו כאילו הוא היה אדמו"ר חסידי שבא מעולם אחר, ובכל מעשיו היה רק טוב וחסד ובכלל, היה נסיך שנחת כאן מעולם אחר וחזר לכוכב שלו אבל הרי הוא היה כאן כל חיי. הוא היה כאן ממש כאן ממש לידי עד לא מזמן ונעלם לפתע. הרי התכתבתי איתו בהודעות רבע שעה לפני הפיגוע איך יכול להיות תגידו, איך יכול להיות שהוא איננו. מה אתם מספרים סיפורים הוא לא היה סיפורים, הוא היה בן ומדריך וחבר והחבר הכי טוב בעולם. ככה רציתי להגיד, אבל לא אמרתי, כי איך אפשר לומר דבר כזה.

אבל רציתי לצחוק איתו, להגיד לו תראה מה עושים ממך, ולשמוע אותו עושה את המעבר המהיר שהיה לו לפעמים, בין הצחוקים ובין הרצינות התהומית, ואומר לא, אבל אתה מבין, גזבר, ככה זה אזכרות אצלנו במשפחה. חיפשתי אותו לידי אבל הוא לא היה שם, והתגעגעתי אליו נואשות.

ה.
ואם הייתי מדבר שם, הייתי אומר, אני רוצה לספר לכם עליו. אבל באמת. לספר לכם איך הוא היה אדם רגיל ועדיין האדם הכי מיוחד שהכרתי, ואין שום דרך לעשות את זה חוץ מלספר סיפורים שאין להם פואנטה ואין להם משמעות ואין בהם שום דבר שהוא לא זיכרון.

הייתי מספר, הוא אהב שירי ארץ ישראל הישנה והיפה. עוד ממורשה, בית הספר היסודי שלנו, הוא אהב את השירים האלה, והיה שר אותם בכל הזדמנות וגם, אם לומר בכנות, קצת מזייף אותם. ומה שהוא בעיקר אהב היה לגלות שמישהו לא יודע מילים של אחד השירים ואז לשיר לו את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף, כדי שההוא ילמד את המילים. מיותר להגיד שזה לא עזר. אני זוכר איך בכיתה ו' הוא סיפר לי את כל הסיפור על יודוקוליץ ליפשיץ, ההוא שזוכר את ההיא מהמכולת של כוורת, ולא הצלחתי לעקוב אחרי הסיפור כי הוא סיפר אותו במהירות כאילו זה סיפור עם מוכר.

והייתי מספר איך פעם אחת רצינו לראות סרט, אני לא זוכר איזה, זה היה לפני הבחירות הקודמות בירושלים (את זה אני כן זוכר), ולקחתי את הרכב של ההורים שלי ונסעתי לאסוף אותו מגבעת שאול ואחר כך נסענו לרב חן, שהיה הקולנוע היחיד בערך שהיה אז בירושלים, ולקחנו על הדרך את אחותו שישבה עם חברה שלה מאחור ולא הוציאה מילה כל הנסיעה, ואחרי הסרט היינו רעבים וחיפשנו מה לאכול ואז הוא אמר היי, מפגש השייח, אף פעם לא אכלתי במפגש השייח והרי אני ירושלמי, והתיישבנו שם בחוץ בקור על כיסאות הקש ואכלנו מאפה שהיה קצת עייף מדי וחזרנו הביתה.

והייתי מספר שפעם אחת הוא בא לאכול אצל ההורים שלי ואני רציתי שיהיה לו נעים אצלינו אז קראתי לידידיה, אח שלי, ושלום היה הכי מנומס וישבנו אחר כך במרפסת ושתינו תה ושלום אמר אתה חושב שתמיד יהיה ככה? ואני אמרתי כן, אני חושב שכן. כאילו יהיו לנו נשים וילדים אבל כן, בסך הכל. והוא אמר כן, ואמר, תגיד, למה לא מצליח לי בדייטים? ואני אמרתי אתה כזה מיוחד, פשוט לא מצאת עדיין את הנכונה, וזה היה נכון.

וכולם היו יושבים שם ושותקים ואני הייתי מספר איך הג'ינס שלו היה קרוע ואיך הוא אסף סטיקרים כשהיה בן חמש עשרה ואיך כשהיה בן שלש עשרה הייתה לו יד קטנה כל כך עד שהיה צריך ללפף את התפילין אחד עשרה סיבובים על כף היד ואז אבא שלו קיצר לו את הרצועה, ואיך היו לו פני תינוק ואיך הייתה לו רעמת תלתלים בלונדיניים שאף כיפה לא הצליחה לשבת עליה כמו שצריך ואיך הוא היה מתלהב מכל מיני קטעים וכותב אותם שוב ושוב ואיך הוא היה חכם, באמת איך הוא היה חכם, איך היה אפשר לדבר איתו והוא היה מבין אותי באמת, ואיך אף אחד בעולם לא הבין אותו חוץ משלשה אנשים, ככה הוא אמר פעם וככה הייתי מספר.

וכאן הייתי עוצר, כי למרות שאני לא אומר את זה מול קהל ורק כותב את זה עכשיו אני יושב בבית שלי ובוכה ובוכה עכשיו, והדמעות עולות בי באף ובגרון ובעיניים, ואם הייתי אומר את זה מול קהל לא הייתי יכול לעמוד על הרגליים.

ו.
לפני חצי שנה חשבתי שהתאוששתי. מוזר להגיד את זה (באיזה מובן אפשר בכלל להתאושש), אבל כך חשבתי. היינו בארצות הברית ושום דבר לא הזכיר לי את שלום ובמקום לחשוב עליו כל יום חשבתי עליו פעם בשלשה ימים. וחשבתי שזהו, שעבר. אבל אז חזרנו לארץ ופתאום זה היכה בי שוב. בכל הכח. אין יום שאני לא חושב עליו. אין שיר שאני קורא ולא רוצה לשלוח לו. אין שבת שאני לא רוצה להזמין אותו לארוחה. הפנטום של הדמות שלו כל כך מוחשי לי לאחרונה עד שאני לא מצליח להתאפק ומדבר איתו כשאני לבד. אני כותב לו מיילים. אני מתכתב איתו בצ'אט של הג'ימייל. זה מפגר, אני יודע, אבל כל הסיפור הזה מפגר. הוא הכיר אותי יותר טוב משהכרתי את עצמי. איזה ברירה נשארה לי בכלל.

אני לא יודע אם הכרתם או הכרתן אותו. אולי הוא הבליח בחיים שלכם כמו אור ואחר כך כבה, אולי אתם נושאים את האור שלו בתוככם הלאה, לנצח. אני לא יודע. אני יודע שיש אנשים שלא הכירו אותו, שלא שמעו עליו, אפילו, ואני רוצה להגיד לכם שהיה כאן בעולם הזה אדם אחד מופלא ונדיר, שהוא בא ואחר כך הלך, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, ושיש אנשים אחרים בעולם הזה שמסתובבים כאן עם סדק בתוך הלב שלהם ואין להם מנוחה, הם לא מסוגלים לדבר בו ולא מסוגלים לחלוק בו ורק חושבים בו ובוכים אליו ומתגעגעים עליו כל כך עד שהכמיהה מבקשת לפקוע מהם אל האור.