סיפורים

[מתחת לכל סיפור, פרומו קצר. הטקסט המלא בקישור שבשם הסיפור]

שניים אחרי הישיבה

רותם אמרה שהיא לא יוצאת עם דוסים. "חשוב לי לטייל בשבת," היא אמרה, "אבל אנחנו יכולים להשאר ידידים." אנחנו יכולים לשכב, היא התכוונה לומר, אבל לא יותר מזה. היא הייתה לגמרי הטעם שלו. הוא גם היה הטעם שלה; היא אמרה לו את זה חמש דקות לפני, במסיבת דירה בדירה של איילת, האקסית שלו ("אבל בקטע טוב") רגע לפני שהשיחה עברה מהפלירט הבלתי-מחייב לדיון בשאלה 'למה שלא נצא, בעצם'.

אהרון פוגש בחורה ושוגה באהבתה תמיד

לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה כי כן לרוב עמד אהרון בעמדת השמירה או בש"ג, אבל בוקר אחד בתחילת טבת עמד אהרון באמצע הפלוגה והרגיש איך הזמן אובד לו כמין טלית שסחפה נהר ואי-אפשר לה שתשוב.

רונית

לרונית יש בפלאפון אחד בשם 'שמעון עבודה', שפעם היה סתם 'שמעון' עד שיעל האחיינית שלה חיטטה לה בפלאפון ושאלה בקול 'מי זה שמעון?', או אז רונית הוסיפה לו את השם 'עבודה' כמו שמוסיפים 'חי' לאדם חולה מאוד, שיהיה ברור שהוא עבודה ואך ורק עבודה ולא שום דבר אחר, ומכל זה ברור מאוד שהם יצאו פעם.
יצאו פעם ולא הלך. ומאז כשהם ביחד בעבודה הם משחקים אותה כאילו הכל בסדר אבל יש ביניהם תמיד תדרים סודיים של מבוכה וכשהוא מפיל עיפרון במהלך ישיבה הוא בטוח שהיא היחידה ששמה לב. ובקטע מוזר כלשהו, באמת היא היחידה ששמה לב.

ביינישים – רומן בסיפורונים (ידוע גם בכינוי 'גלידה')

  1. חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו, חלק ז, חלק ח, חלק ט, חלק י, חלק יא, חלק יב

לפני שיסכה-דינה התחתנה עם נועם יצא לה לצאת עם כמה וכמה בחורים כמו למשל שמעון מרמלשטיין שהסתכל הצידה כשהוא דיבר איתה וכמו למשל יואל ההוא שהגיע עם מכנסיים קצרים לפגישה אבל איך שהיא ראתה את נועם מיד אמרה לעצמה אוקיי, זה נראה יותר נורמלי, ואכן אחרי כך וכך זמן הוא היה האיש שלה, והוא היה אברך בישיבת 'הדרת פנים' והיא הייתה מורה לחינוך מיוחד והם ישבו יחד בדירת שיכון הפועל שני חדרים עם מטבחון קטן ואכלו סלט וחביתה עם טחינה והלב שלה גאה מאושר.

חמישה עשר גוונים של הערינג

"יהדות זה יֶדע, אמר שוּקִי, ראש המכינה, וציטט את יעקב חזן או את ברל כצנלסון: 'רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי הארצות'. ספרים, הוא אמר. היהדות היא ידע, לא פרקטיקה. מה שחשוב זה לא מה אתה עושה או לא עושה, אלא לדעת – כאן הוא חבט באגרופו על השולחן והקפה נשפך, כך שהפאתוס קצת נהרס – לדעת מה אתה עושה או לא עושה. כשאתה מחלל שבת, תדע שאתה מחלל שבת. תדע למה. היהדות היא יֶדַע. לך תסביר את זה לרוסיה גויה, תכולת עיניים וסגולת שיער, שיושבת במרפסת של המלון ומעשנת בשרשרת חצי מתוך קילו הטבק שקנתה אמש בשוּק המקומי."

מגבות מטבח

הקיום האנושי קודם למהות ובנוסף אינו הוגן: יואל נולד כשרגלו וידו הימניות קצרות מהשמאליות. משהו בו נראה מעוות ומכופף קמעא ונוטה לימין, אלא שביום חמישי היו השמיים מעוננים מאוד ויפים עד להתמיה. יואל הלך חזרה הביתה וריחם על ילדי בית הספר שאינם יכולים לצאת ולחזות בפלא. בכלל היה יואל אדם רגִיש; בכיתה ה', בזמן שהילדים האחרים שיחקו בכדורגל ישב יואל וקרא ספרים על פנג הלבן וקסם השחור ושקנאים ושאר בעלי חיים שהתעללו בהם, וליבו נמלא עליהם רחמים עד להתפקע. בחוץ עלתה שאגה ורוזנמן צעק "גול! גול! מִי קְרוֹיְף? מִי מארדוֹנָה?", ובפנים ישב יואל ובכה.

הפקר

בינתיים נסעו בניידת אל המרכז המסחרי והשמש שקעה מול פניהם כמו סיום של סיפור אהבה. תראה איזו שקיעה, אמר שמואל, ואברם רק הנהן בראשו וחיכך את תלתליו ואת זיפי הזקן הקצרים. השמיים השוקעים התערבלו בו; רחלי והוא רעועים עכשיו, מה יאמר. לפני כן נסעו לבית החולים כדי להוציא משם אריתראי שעשה תאונה עם אופנוע גנוב, אבל הרופאים התמהמהו עם תעודת השחרור והם חיכו שם זמן רב. כל אותו הזמן התהלך אברם סחור סחור ונשך את אצבעותיו, לכן אמר שמואל שגלידה תעשה לו טוב: אולי תצנן את האש הבוערת בו, אולי תמתיק את ייסוריו.

זומבים

באמת ביקש לשבת ולסיים את הספר כדי לדעת אם זוֹנְדָאר הוא זומבי רוצח או שהוא תִּיקָן גדול. נשארו לו בערך מאה חמישים עמודים והסקרנות בערה בו, אבל טליה ביקשה שיתקן את הארון במטבח ויסדר את העניין עם המשכנתא. הארון היה חוּם וגדול וטליה הביאה אותו מההורים שלה שעזרו להם הרבה, אלא שהוא נסדק לפני כחודש והשמיע תלונות נוראיות כאילו קשה לו והוא עומד להתפרק בכל רגע. טליה חזרה וביקשה ממנו שיתקן אותו. הלא זה שתי דקות בשבילך, אמרה, ובכל זאת לקחו לו שתי הדקות האלה כמעט חודש; בינתיים הספיק ללכת לביטוח הלאומי ולסדר את המשכנתא אצל עורך הדין אברבנאל שהיה קישוא שמנמן וגדול, והיום כמעט סידר את תיאום המס החדש אלא שהמשרדים היו סגורים לרגל שביתה.

סטירה

לפני שבוע כשחזר מהוורט של הבעלזערס כאבה לו הרגל פתאום. אולי נחתתי לא נכון על כף הרגל, חשב, אבל הכאב חזר ונשנה וכבר שלשום קבע תור לד"ר הושעיה, שיבדוק את הכאב הזה ברגל ובוודאי ייתן מדרסים חדשים. ד"ר הושעיה מלמל לעצמו דברים וצייר פרצופים על פתק קטן ואחר שלח לצילום, ומכאן לשם התגלגלו הדברים כך שישב אתמול בחדר ההמתנה בהדסה עין כרם והרופא הודיע שיש לו גידול ברגל. לא ממאיר, הוא אמר, אבל המילה 'גידול' כבר הוציאה ממנו בהלה עצומה, והוא ישב על הכיסא ורעד בכל כוחו. זה לא נורא, אמר לו הרופא. הוא היה שמנמן והמבטא האמריקאי ניכר בקולו גם לאחר שנים של פלאפל. אל תדאג, חזר ואמר, הביא לו כוס מיץ פטל מהמטבח של האחיות וביקש ממנו לשתות ולהרגע. יש לך תשעים וחמש אחוזים לניתוח חלק, ועוד חמש אחוזים לסיבוך. סך הכל בסדר ונקבע ניתוח לעוד חודש וחצי. בינתיים אתה יכול להמשיך כרגיל, אין סיבה לחשוש.

עשר עצות לדרקון המתחיל

1. אתה חושב שבסך הכל נישקת בליל אמש בחורה בשם אורית רוחמי, אבל האמת המרה היא שנישקת נסיכה. חשדת בזה, כמובן, אבל הנה אתה יודע: נסיכות לא הופכות בני אדם לצפרדעים, אלא לדרקונים. והנה יש לך על הגב כנפיים, ובלב – בעירה תמידית. הנחיריים שלך מתרחבים כדי ש, ובכן, תוכל לנשוף מהם אש. אנשים מגושמים יותר (וכל האנשים מגושמים יותר ממך) חושבים שאתה פשוט מאוהב, אבל האמת היא שאתה באמת יכול להמריא ולנשוף אש. אל תנסה את זה בבית.

מרתה (שם זמני), פרק ראשון

אני מכשפה. אני כזו כי כבר שלושים שנה שהשיער האפור הזה מדובלל, כי הידיים מעלות יבלות מניכוש עשבים, כי הבית שלי עומד בפינת הכפר והחלונות חשוכים. אני מכשפה כי שלשה חתולים מסתובבים אצלי בין הרגליים, כי על הכיריים שלי מתבשלת תמיד קדירת ברזל וצפים בה גושים חשודים, ובערבים הקודרים שיורדים על הכפר שלנו אני נוהגת להסתובב ברחובות הכפר ולהחזיק לפיד בוער: להשגיח על הבעלים המכים, הילדים הגונבים, הנשים המקנאות.

חמאת בוטנים

"אני רוצה חמאת בוטנים," היא אמרה לרועי.
"טוב," הוא אמר. מנומנם.
"אתה לא מבין," היא אמרה, "אני ממש ממש רוצה חמאת בוטנים."
"טוב," אמר רועי, "נלך מחר לקניות."
"לא," היא אמרה, "אני רוצה עכשיו."
"עכשיו?" הוא אמר.
"כן."
"עכשיו שתיים עשרה וחצי בלילה," הוא אמר.

בגרות בזהות

בחור חרדי צעיר מגיע לכניסה למועדון בתל אביב ומחלק שם פלאיירים לאירוע גדול של חוזרים בתשובה, אותו מארגנת החסידות אליה הוא משתייך. אחרי חצי שעה יוצא מהמועדון בחור אחר, בחולצה סגולה הדוקה וחושך גדול בעיניים. הוא מתנדנד ימינה ושמאלה ומחפש מקום מנוחה כשפתאום החרדי מזהה בו את החברותא הבוגרת שלו מהישיבה. סוער כולו, הוא עוזב את הדוכן ורץ אל החולצה הסגולה. אלישע, הוא קורא, מה אתה עושה כאן? החברותא הבוגרת מסתכל עליו ומתלבט איך לענות.

מכבסה

אני נמצא בתנוחה אינטימית עם דלי והבגדים שלי מלוכלכים בקיא וביין ובטינופת ובְּתוהו. אני נמצא באיזו אמבטיה שאני לא מכיר ומחר אני אקום ואדשדש ברגל כואבת אל מטבח שאני לא מכיר ואגיד שלום לשותפה שאני לא מכיר, שתבהה בי בזמן שאני אחפש בעיניים עצומות את הקפה המזורגג בארונות שאני לא מכיר. מה יש להם לדירות האלה של הבנות שהן שמות קפה שחור במקום לא נגיש ושותות נס קפה עם סויה כאילו זה הגיוני. מה לעזאזל הגיוני בסויה. מגעיל. קיא זה מגעיל קיא זה מגעיל מה הסיפור עם האסלה הזאת איך הגעתי לכאן בכלל.

שליחות

כבר כמה חודשים ששחר עבד בקניון גדול בעיר עוד יותר גדולה ועמד כל היום בעגלות של מוצרי ים המלח כשהוא מחלק לאנשים דוגמיות שכתוב עליהם AHAVA וגם שואל אותם אם הם רוצים לנסות את הקרם החדש שלנו. לפעמים, כשנתקל בתיירים אמיתיים, שלא מזהים עברית בכלל, שאל אותם לדעתם על נמרי הצעצוע הקטנים שקוראים להם אבוטבול, אבל בדרך כלל חייך חיוך מלא שיניים ואת השיער ההולך ומתארך אסף בגומיה. הקניון הגדול פתוח עשרים וארבע שעות והם עבדו במשמרות של שניים, בן ובת. ביום ההוא נורית הייתה במשמרת, והוא בעצם הפקיר אותה לעמוד לבד בזמן שהלך לקנות לעצמו משהו לשתות ומצא את עצמו מדבר עם אלוהים שיצא מהארץ במיוחד בשביל זה.

קצה צוק בטעם אפרסק

"אריאל יושב מול בית קפה ברחוב הלל בירושלים ומנסה לשדר לבחורה יפה אחת שתסתכל עליו. היא יושבת מצידו השני של החלון, מחשב נייד סועד מולה והיא מקלידה עליו מילים כמו קריאת מורס בלתי נגמרת להצלה. הדברים אינם עולים יפה, אולי זה כיון שבינו לבינה עובד מפוח עלים ללא הרף ומחריש את הסביבה. אריאל עובר לנסות שפה-ללא-שפה, הוא מתכוון למשהו אחר וצועק: "מנגו פסיפלורה!" ורעש המפוח משתיק את דבריו: כמו היה תחת המים, פותח את הפה והמילים אינם מילים. "תראי אותי!" הוא צועק בקול, אבל המפוח משתתק לרגע וקולו נשמע צלול בשקט שנוצר. בבהלת רגע הוא מתבונן סביבו לראות אם מישהו שם לב, רואה: זוג, זקן וזקנה, יושבים על ספסל לצידו. ודאי הם שמעו, אבל הבעתם נותרת קפואה כמו מניחים לִפְּניהם להפשיר בשמש."

ציור מטושטש של כנפיים בשלג

"האולם מלא זרים גמורים: גמדים מזוקנים בכובעי מתכת, חייזרים יפי נפש באזניים מחודדות, גברים שמנים ופופקורן אחוז היטב בידם, כחושש להאבֵּד. סרט אקשן רומנטי מרגש מתחיל, ובלב המתח הבחור שומע פתאום יפיחות קצובות, קטועות, קולניות, מהכסא שלידו. הוא מצטנף בכסאו, מגניב אליה מבטים חוששים, מתעלם ומתעלם, אבל ככל שעובר הזמן הוא רואה ששבילים לחים חוצים את לחייה והיא מנגבת אותם עם הסוודר שלה. רחמיו נכמרים: "את צריכה טישיו?" הוא מציע, ומבלי לחכות לתשובה הוא מוציא מהתיק חבילה קטנה ומציע לה. היא נרתעת בהתחלה, אחר כך אומרת "כן, בטח," ומנגבת את פניה."

רוכב ערבות

"רוסי גבה קומה – והלא שטרנברג נמוך ושברירי ופניו מכוסות זיפים כמו חוּדֵי גדר התַּיִל – נכנס לפאב, ושטרנברג ממהר וחוטף מבט מציצני, אולי הבת שלו שם. בקרן האור שנשקפת אליו, הוא רואה: ליד הבר יושב אדם וכוס הבירה המלאה מעידה בו שעדיין לא שבר את הצום. אפשר לומר: הוא קצין במילואים, לוחם החוק, קאובוי בודד רוכב ערבות. צריך שיהיה לו שֵׁם. הביטו באדם הזה היטב: אם ירכב על אופנוע בשבת, אם ינשרו ספרי מינים מחֵיקו, אם זמר יווני לא יפסוק מפיו, קיראו לו אלישע."

אשראי של כלבים מתים

"משמאלה היה גרפיטי גדול: 'מוריסון הוא אלוהים'. היא חשבה מחשבות קטנות, כמו כמה חם ומסריח כאן ולמה יש גרפיטי על הגדר הזאת ומי זה בכלל מוריסון. כמעט תמיד היה גרפיטי על הגדר. כשבנו אותה, אמר אחד הפועלים שגדר הגונה צריכה גרפיטי. בלילה הם התגנבו וכתבו בגדול "מוריסון הוא אלוהים". זה היה הדבר הכי קרוב לסיקסטיז שהם הצליחו למצוא: כבר לא מכרו סמים בעיר הזאת, ועל אהבה אין בכלל מה לדבר."

סיגריות כמו נשמות שרופות

"הוי הקפה, מחיה הנפשות. הו, קודקוד, זאוס הנודע לתהילה. שני פילוסופים יושבים ומהרהרים באירוניה של הגורל: כמה שיעשו מה שיעשו, סוף דבר ירדמו שניהם, יתעוררו, יעבירו שעה וחצי בתיאור נכזב, נכאב, אבוד כילד קטן, על שאינם יודעים מה עם חברותיהם, וככלות הכל ישקעו למין עירות שהיא מדומדמה, מעורפלת, מדשדשת על סף התודעה."

גולדסטאר

"מאה ארבעים ושלשה סטודנטים לרפואת שיניים, אמריקאיים מפרוייקט תגלית, התכוננו לנסוע לתל אביב בקו ארבע מאות שמונים של שעה ארבע וחמישה אחר הצהריים. התחנה המרכזית בירושלים הריחה ממשחות שיניים, אבל עטיפות ממתקים התגוללו בכל מקום כמו עדות מרשיעה. לכן, רק שעה וחמישים לאחר שירד מהאוטובוס הגיע אביתר הביתה."

הם לא ישבו במסעדה

"הם לא ישבו במסעדה. למעשה, הם ישבו מחוץ למסעדה ומעליהם התנשאה השמשיה כמו דודה גדולה ומנשקת הלבושה שמלה פרחונית. היא הזמינה קולה, הוא הזמין בירה. שני המשקאות הגיעו מצוננים והמלצר שנשא אותם קינח את אפו בלי הרף; כנראה הרגע נודע לו שכלבו האהוב מת."

סיפור חיים

"לאמיתו של דבר גם יעקב יודע את שהקוראים קראו משפט אחד קודם לכן: מוות שוכן בפנים. תיק. תק. תיק. תיק. סימני קריאה. תיק. חיילים צועדים בסך. תק. אם כולאים זמן לשניות קטנות, אי אפשר לצפות שהוא לא יתפרץ אחר כך בבת אחת כמו מכת אֵשׁ.
קוראים שאֵינם יודעים מכת אש מהי יכולים לְדַּמוֹת לעצמם הר געש מתפרץ בִּמקוֹם."

דרושה בחורה לתקופת החגים

"בינתיים קירות הבניינים אפורים והצנרת של הבסיס מונחת על בֶטוֹן לא מהוקצע הנמתח מעל השבילים ועל קו ההרים ממזרח פרושׂ שגעון תכלכל. על קיר השירותים במרפאה כתוב שבשביל להיות בבסיס שיזפון צריך להיות או משוגע או מורעל.

לפעמים הוא חושב להוסיף שם הערת שוליים, להגיד שמורעל ומשוגע הם, בעצם, אותו דבר."

מה יש לומר עוד

"כל הלילה לא חדל האור מלדלוק בדירתו של ארנון. הנורה הצהובה התנדנדה על חוט החשמל והטילה צללים לוחשים בפינות החדר. ארנון ישב על השרפרף ואחז בגיטרה כמו בקרש הצלה, כאילו היה הלילה סופה סוערת והרוח גלים זועפים ואלמלא יאחז גיטרה יטבע עד מהרה בזרמים הגועשים של המחשבות שלו. האור היה לימוני, מריר, אכול געגועים. "

אחת עשרה דקות

"ממש לאחר מכן מופיע אדם דְּלִיל-שיער בשם נחמן אלא שלמעשה אין הוא קשור לסיפור. הוא גורר את רגליו וכתמים חומים מופיעים על מכנסיו אף שאין בהם כל סדר או הגיון, קפלים ארוכים חורצים כל מכנס ומכנס כמו פסק דין. נחמן פונה לנחום ושואל "מה השעון?" מכיון שנחום סבור שאינו הוא מפשיל את שרוולו ומציג את היד העירומה בתור התנצלות, ואז הוא נזכר בשעה המדויקת שאמר לו אדם אחד (ירחמיאל שמו) לפני כדקה ואומר לנחמן. נחמן מהנהן לו בכובד ראש. "אז מה עושָׂה כאן?" הוא שואל, "ומי אתה מחכָּה?" ואין הוא מניח לנחום לענות אלא ממשיך הלאה ומותיר את תשובתו של נחום תלויה באויר."

ציפית לישועה

"רק שמתחת לחיוך העייף שאביתר מקדם בו את פני אביו קיים מעין מרחק בלתי עביר, אולי גדר שחוצצת בינו לבין שאר העולם, רק תיגע בה ותרתע לאחוריך. שני זקנים יושבים ומתחממים בשמש הצעירה על הספסל שליד הכביש, כמעט נתקע בהם ובנפנוף זרועות מפואר מתחמק ומתנצל וממשיך הלאה, לתחנת האוטובוס. בדרך הוא קונה ממתקים וגם עיתון; שיהיה מה לקרוא. כשארגן את הדברים שיקח לשבת חשב לעצמו שאין צורך בספרים או משחקים, והלא סוף כל סוף יש להם הזדמנות לדבר. ורק לוח שחמט זעיר הוא דחף לתיק, שיהיה. אולי בכל זאת יהיה זמן בלתי מנוצל בשבת לאחר הצהריים וצריך יהיה את משחק השחמט בכדי שיהיה מעל מה לדבר. ופתאום אמר לעצמו שדווקא יהיה צורך בעיתון. לכל היותר, אם יתקעו ללא נושא לשיחה, יוכל לפתוח את העיתון ולהתעניין מה דעתו של אביתר באיחודה המחודש של להקה כלשהי ובסיפורו, המופלא לא פחות, של הילד שאבד ונמצא לאחר שנים באורח ניסי."

עיצוב פנים

"בַּדֶּרֶךְ לִקְנוֹת אֲרִיחִים לָאַמְבָּט נֶאֱלַצְתִּי לַעֲבֹר תַּחַת עֵינֵיהֶם הַבּוֹחֲנוֹת שֶׁל הַזְּקֵנִים בַּמִּרְפֶּסֶת הַקִּדְמִית. אִלּוּ הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת שָׁם בִּמְקוֹמָם, אוּלַי הָיִיתִי תּוֹהָה בְּרוּחִי מָה לְנַעֲרָה צְעִירָה וְלַאֲרִיחֵי אַמְבָּט. אֲבָל הֵם, רוּחָם בַּל עִמָּם. בִּרְחוֹב בִּיאָלִיק, הָרְחוֹב הָרָאשִׁי, עָמְדָה אִשָּׁה וְהִפְקִירָה רְגָשׁוֹת לַכּוֹל; אֶגְרוֹפִים קְמוּצִים הִיא שָׁלְחָה לְעֶבֶר הַחַלּוֹן בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה, וּצְלִילֵי צְחוֹקָהּ רַעֲדוּ בִּמְרִירוּת בֵּין הַגְּדֵרוֹת הַחַיּוֹת שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הֶחָצֵר. לִכְשֶׁעַצְמִי, אֵינֶנִּי רוֹאָה צֹרֶךְ בְּגָדֵר חַיָּה. מוּטָב לִי שֶׁהַגָּדֵר תִּהְיֶה מֵתָה."

כשהחברים הופכים לזכרונות

"אם הוא היה סופרמן, ידע קובי, הוא היה טס לשם מיד ומסדר את העניינים. הוא היה יכול להגיע דקה לפני הערבי הזה, ובעוד הרוצח מטפס במדרגות להרים לו אחת ימנית שטוחה, שתעיף אותו ישר לגהינום. הוא היה יכול לקפוץ עליו מאחור תוך כדי שהוא משתולל במסע הרצח, לקחת לו את הרובה ולשבור אותו על הברכיים. אפילו אם המחבל היה מנסה לעשות משהו – נניח, לירות לו בעין – לא היה קורה כלום, וכולם היו עדיין בסדר והחיים היו הרבה יותר פשוטים. החיים בכלל הרבה יותר פשוטים כשאתה סופרמן.

אבל הוא לא. אולי בגלל זה היו לו הרבה יותר ייסורי מצפון."

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s