גלידה (10)

[הפרקים הקודמים כאן: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמששש, שבע, שמונה, תשע]


כז.

יוסי אליהו לא רצה להתגייס לשלש שנים ולא רצה להתגייס לשנה וארבע ובאופן כללי הוא לא רצה להתגייס בכלל אבל מה יעשה וקונו גזר עליו, וכך בגיל עשרים הוא התייצב לעבודת הצבא ובגיל עשרים וחצי גילה שאין אלוהים. הוא גילה את זה תוך שהוא מעשן קאמל בשבת בעמדה הצפונית ותוך כדי שברק הקצין תופס אותו ומשאיר אותו לשלושים וחמישה יום במוצב, וההבנה שאין אלוהים נתנה לו שבוע של חופש ואופוריה ואז שבוע של חוסר אונים ואז עוד שבועיים שבהם הוא סתם נשאר ריתוק בלי סיבה טובה או משמעות לחיים וכל מה שנשאר ליוסי אליהו להאחז בו הייתה חבילת גלישה בפלאפון שגם היא נגמרה בסוף.

והמשמעות הפשוטה של העדר חבילת הגלישה בפלאפון הייתה שהוא לא יכול להיות בפייסבוק באופן חופשי ולראות את הדר יהושע מהסניף, שכבר חזרה בשאלה, כותבת "בים עם החברות, התחלנו", או את רועי תנעמי כותב "מה בעצם החילוק בין קפה נס לקפה בוץ", או את ים מהפלוגה כותב עוד שנה ושמונה למנייאק.

ובמשך הריתוק הזה גילה יוסי אליהו שלהיות חילוני בקרבי זה לא פחות קשה מלהיות דתי בקרבי, ואם להיות כנים אז כשתופסים קו זה בדיוק אותו הדבר, מעבר לעובדה הקטנה שבתור חילונים לא מרוויחים כלום, כלומר שניהם צריכים לקום בשעות לא הגיוניות ולטחון עמדות, ושניהם צריכים לעשות תורנות מטבח אצל יעיש הטבח הפלוגתי ושניהם צריכים לעשות עבודות רס"פ אצל אורן הרס"פ.

ובאופן כללי זה שאתה חילוני לא נותן לך אפשרות לאכול לא כשר, כי אין, ולא בחורות, כי אין, ולא לנשום בזמן התפילה, כי אין, ובמקום לקרוע את העולם אתה ממשיך לעשות שמונה שמונה כמו כולם והדבר היחיד שאפשר לעשות זה לקרוא בְּלֵייזר שזה הביטאון הרשמי של חיילי החובה החילונים, אבל בתור דתל"ש יוסי אליהו הרגיש לא נעים לקרוא בלייזר מול שאר הבייני"שים ולכן גם את הדבר הקטן הזה לא היה לו.

ואחרי כמה שבועות הוא ישב בזולה הפלוגתית עם אלמוג ודותן וטרח הרבה מסביב לקפה להכין אותו דבר דבור על אופניו, ותוך כדי הטקס הרים אלמוג את העיניים שלו מהפלאפון ואמר אז מה יוסי, אנחנו כבר לא דתיים, אה? ויוסי אמר לא. ודותן אמר רגע אחי, אז אתה אומר שאין אלוהים אחי? ויוסי אליהו אמר תשמע אחי אני לא יודע, אולי יש ואולי אין, ודותן אמר יש אחי, בטח שיש, אפילו אני שאני אשכנזי מראשון לציון אומר לך שיש, בדוק. ויוסי אמר אני באמת לא יודע, ואלמוג הרים את העיניים שלו מהפלאפון ואמר אז מה יוסי, אתה הולך לחתום ויתור ולהמשיך שלש שנים כמו כולנו?

ויוסי אליהו הסתכל עליו ואמר לא חשבתי על זה עדיין, ודותן אמר אחי, אין לך חופש בחירה כבר, אחי, הכל כבר ידוע מראש אחי ואם אתה חילוני אז אתה עושה שלש שנים כמו גדול אחי, ויוסי אמר שלש שנים חוץ מנגדים, כי נגדים מכרו את הנשמה שלהם לשטן, ודותן אמר אחי, בוזגלו הנגד רכב מתחתן באוהל סיירים אחי ובחתונה שלו מגישים מנות קרב, ושניהם צחקו כי נגדים זה אויב משותף שקל לצחוק עליו, ואחרי ששלשתם סיימו לצחוק ומעכו את הסיגריה בשאריות הקפה, ידע יוסי אליהו שאין עצה ואין תבונה והוא הולך לחתום לשלש שנים כמו כולם.

ואחרי שנה וארבע מיום הגיוס השתחררו כל הבייני"שים ויוסי אליהו ישב אצל עוז המ"פ הדתי ואמר לו עוז, אני רוצה לחתום ויתור על הבייני"שים, ועוז שכבר ידע את זה אמר תשמע, יוסי, לא לכל אחד יש אידיאלים כמו לך, אנשים חלשים יותר היו קמים וחוזרים לישיבה אבל אתה, כל הכבוד לך, ויוסי אמר מה יש לי לחזור לישיבה, מה מחכה לי בישיבה, גמ"ח וופלים? ועוז אמר אל תדבר ככה, התורה נותנת לנו כח להלחם, ויוסי אמר לי אין כח להלחם בכלל, ועוז אמר אתה לא חושב שיהודים הם עם סגולה? ויוסי הרגיש איזה מיאוס מהביטוי הזה ואמר לא, מה פתאום, ועוז אמר אז למה אתה כאן, תגיד לי, ויוסי אמר אני חותם לא מפני שיש לי כח לחתום אלא מפני שאין לי כח לחזור.

וזה היה נכון. אבל כשיעקב גולד ואליהו רוזנשטיין באו על אזרחי לחתום על טופס הטיולים ואמרו לו שלום כשהוא בדרך לעלות לעמדה, יוסי הסתכל עליהם הולכים והרגיש איזו צביטה קטנה בלב, שהלכה והתרחבה והתמלאה בכל השבועות הריקים אחר כך, כשיוסי הבין שהוא נשאר לבד.

הרגע שבו יוסי הבין שהוא נשאר לבד היה כשדותן יצא לקורס קשרים ואלמוג יצא לקורס נהיגה ויוסי נשאר לבד מהמחזור שלו, ובדיוק הגיעו כמה חבר'ה בייני"שים חדשים, שני מחזורים מתחתיו, והיה ביניהם את אריאל אבוטבול שהתנדב ראשון לכל סנג'ור ולמד דף יומי בכל בוקר בזולה הפלוגתית וביקש מהחילונים לא לשים את הבלייזר במקום שהוא יכול לראות, ואת נועם זמיר שהגיע עם גיטרה וחליל וניגן את כל שירי הפלוגה בסטייל אבל לא שר את המילים הגסות, ושניהם, ביחד עם עוד שלשה ארבעה בייני"שים אחרים, לא ידעו שיוסי אליהו דתל"ש ולא שהוא למד ב'הדרת פנים' ולא כלום, והם התייחסו אליו כמו אחד החבר'ה האחרים, כלומר החילונים, וזה החמיא לו והפריע לו בו זמנית.

ואחרי שבוע כשהוא יצא לרגילה, הוא ישב עם נפתלי שוהם וסיפר לו שאין אלוהים ושהוא כבר קלט את העולם והוא חתם שלש שנים, ונפתלי שוהם הסתכל בו בדיוק באותו מבט בייני"שי קצת תמֵהַ, ויוסי אליהו הבין שהוא לגמרי לגמרי לבד.

ואחרי הרגילה עלה כל הגדוד לאימון חורף בגולן וכבר היה קר מאוד והגשם לא ריחם ועוז המ"פ אסף את כולם ואמר שמי שלא היה באימון חורף בגולן לא מבין לא מה זה אימון ולא מה זה חורף, ובכל פעם כשיוסי בוסס בחצי מטר של בוץ כדי להגיע לחדר הדולף שנשאר מהסורים, וניסה להתחמם עם כריות חימום כימיות שלא עבדו, הוא נזכר במזגנים של הישיבה ובחדר האוכל של הישיבה ולא אמר לעצמו כלום, רק נזכר, כי מה כבר היה יכול לומר.

החבר'ה מהישיבה הפסיקו להתקשר והבייני"שים שהתגייסו איתו הגיעו לבקר בערב פלוגה אחד ואז הלכו, ופעם אחת כשהוא בילה יום שלם בלשמור על נגמ"שים בשטח הוא חזר לפלוגה וחיפש מישהו לקטר לו אבל אלמוג היה נהג מג"ד ודותן היה קשר בפלוגת מפקדה ולא היה לו נעים להתלונן לאנשים אחרים שלא מכירים אותו מלפני, שיחשבו שהוא רק מתלונן, ולמרות שעדיין היו אנשים לדבר איתם הוא הלך ונהיה מריר כמו קפה של נגדים ועייף כמו הנגדים עצמם, וטקס הקפה של הבוקר היה הדבר האחרון שנשאר לו בתוך הבדידות האיומה הזאת שקוראים לה צבא.

ושבת אחת באימון הוא סגר צוות שמירה ביחד עם עוד שניים מהמחזור מתחתיו, והוא היה הכי ותיק ולא עלה ש"ג גדודי אפילו פעם אחת אבל יש מצבים שכבר אי אפשר להתנחם בהם. ובבוקר שבת העיר אותו איזה צעיר מפלוגה ב' ואמר לו תגיד, אתה יוסי? ויוסי מלמל 'כן' מתוך שינה, וההוא מפלוגה ב' אמר 'תגיד, יש מצב אתה משלים לנו מניין? אנחנו תשעה', ויוסי אמר 'אחי, מה נסגר אני עולה שמירה באחת עשרה', וההוא מפלוגה ב' אמר 'בבקשה אחי, אנחנו חייבים אותך למניין'.

ויוסי רצה להתפרץ על החוצפן ולצעוק עליו תגיד לי מה נראה לך שאתה מעיר אותי ככה אבל משהו בו אמר טוב, גם ככה אין לך עוד הרבה לשמור, אז יאללה, והוא קם בעייפות והוציא את הטלית ואת הכיפה הקטנה מהארונית ודשדש לבית הכנסת הגדודי ושם היו עופר המכ"ש שהנהן אליו ואורי מהנשקיה ועוד שני חילונים וכמה בייני"שים מפלוגות אחרות. ויוסי אליהו התיישב בספסל האחורי בין ספר של הרב זמיר כהן סודות הבריאה בתשעים עמודי כרומו ובין שיחות הרב צביודה תרומת הבייני"שים של שבי חברון מלפני ארבעה מחזורים, והתחיל להתפלל.

הוא התפלל פסוקי דזמרא וקריאת שמע ושמונה עשרה ואחר כך עלה לתורה כבקי ורגיל ובירך אשר בחר בנו וכל זה בלי להתבלבל, ומלמל בשקט עם הקורא, ואחר כך התפלל מוסף ודפדף בעלוני פרשת שבוע תוך כדי, ובסוף התפילה הלכו כולם למטבח הגדודי ועופר הוציא רוגלכים וריבה ושוקולד וחלות פרוסות ומיץ ענבים קפוא ועשו קידוש, והבייני"ש מפלוגה ב' אמר לו אחי, כל הכבוד שבאת, ויוסי אליהו אמר לו בשמחה אחי, והבייני"ש אמר לו זה לא פשוט לכבד, אני יודע, ויוסי אמר לו לא, זה לא פשוט, הם לחצו ידיים ויוסי אמר 'אני יוסי' והבייני"ש אמר 'אני יעקב-משה רוזנצוויג', ואחר כך הכריז לכולם 'יש סיר מים חמים על הכיריים אם מישהו רוצה קפה'. ויוסי אליהו ממש רצה, אבל הסתכל בשעון וראה שכבר עשרה לאחת עשרה והוא לא יספיק, ואמר ליעקב-משה איזה בעסה, אני ממש רוצה אבל אני לא אספיק, אחי, אני חייב לעלות שמירה בפלוגה, ויעקב-משה אמר לו אל תדאג, אחי, אני אביא לך, ויוסי אליהו לא שתה קפה ולא כלום ופשוט רץ להחליף את נאור שכבר כמעט התחיל להתייבש שם.

והוא עלה לשמירה ברגע האחרון וזמזם לעצמו כל מיני שירי שבת שפתאום עלו לו מהישיבה, כל מקדש שביעי ואגדלך אלוהי כל נשמה, ונגילה הללויה נגילה, ואחרי כמה דקות הוא שמע דשדוש מאחוריו והסתובב לראות מי בא, והוא ראה את יעקב-משה מבוסס אליו בבוץ עם ספל מכוסה ביד ושמע אותו אומר אחי, הנה, הבאתי לך קפה ואיזה משהו מתוק מהמטבח, והבאתי גם איזה ספר, מי-מרום קוראים לו, אם אתה אולי רוצה ללמוד משהו.

ויוסי אליהו לא רצה ללמוד עם יעקב-משה אבל כן רצה קפה ואמר ליעקב משה כפרה עליך, יא אללה, איזה כיף, יא אללה, תודה, אחי, תודה רבה, ויעקב-משה אמר לו בכיף, אחי, בכיף, ראו עליך בעיניים שאתה רוצה, אמרתי, מה, אני לא אעשה לך טובה? ויוסי אליהו אמר כן, בסדר, אבל לא היית צריך לטרוח, ויעקב-משה אמר שטויות, והם נשענו אחורה ויוסי שתה קצת קפה ואכל רוגלעך עם ריבה ונשם אויר, ואחרי דקה או שתיים יעקב משה אמר תשמע, ראיתי איך ממש שלטת בתפילה והכל, אז מה, אתה בלי כיפה ועושה שלש שנים אבל אתה דתי? ויוסי אליהו הסתכל על יעקב משה ואמר לו נו, דתי, אתה יודע, אבל בעצמו לא ממש ידע.

כח.

הרב דוד ונטורה גילה פתאום ובחזרה את אהבת התורה ורוב חשקו בה ושגה באהבתה תמיד, והרבנית רחלי חשבה שהיא אוהבת את הגירסה החדשה-ישנה שלו, היא אהבה את זה שהוא חזר לשֶבֶת אפילו באמצע הסלון המבולגן עם קפה שחור ביד במקום הנס-קפה וללמוד ליקוטי מוהר"ן או רֶב צדוק וכאילו היה נמצא במקום אחר והיא אהבה לעמוד ולהסתכל על האור שחזר לפנים שלו ולחיוך שלו עם השן הקצת-שבורה שעשתה לו פנים רכות ושהיא כמעט שכחה ממנה, ואחר כך כשהיו ביחד היא אהבה שהוא מדבר איתה לא רק על הזוגיות שלהם ועל הילדים אלא מרצה לה רעיונות שהוא למד היום, שכבר לא היו דברים כמו מחלוקת הש"ך והט"ז בנ"ט בר נ"ט אלא דברים יפים על החלל הפנוי ועל הגעגוע של הלב למעיין ועל הצורך להקשיב ולא רק לדבר, והוא דיבר הרבה והיא בעיקר הקשיבה לו ובהתחלה כלומר בשבוע הראשון כל זה היה נחמד מאוד והרבנית רחלי הרגישה שכל החספוס שלו ירד מעליו ושהיא רואה מולה אדם חדש שהוא בעצם האדם הישן שאיתו היא התחתנה.

בגלל שזה שימח אותה מאוד היא יצאה יותר להליכות עם הקבוצה וכשיסכה דינה אמרה לה שחברה שלה עומדת להתגרש היא אמרה לה בטח, בטח, תבואי לדבר ואפילו קבעה לה שעה בעוד שבוע, והיא התחילה להגיע לישיבות הצוות בעבודה בדילוגים ואפילו כשניצן אמר לה רחלי, תקשיבי, אני מתעכב קצת עם הסקיצות בגלל שהילדה שלי חולה, היא אמרה לו ניצן תעשה מה שצריך, הכל בסדר ובאמת שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, וניצן אמר לה את יודעת שאני פשוט מעריץ אותך איך שאת מתמרנת בין המשפחה לעבודה, ורחלי אמרה המשפחה היא המנוע של העבודה שלי, והיא ידעה שזה נשמע כמו קלישאה של נשים יזמיות אבל היא ידעה בתוך תוכה שזה נכון.

ואחרי שבוע דודי הפסיק לשבת באמצע הסלון המבולגן ועבר לשבת במרפסת בקומה השניה וללמוד שם, וכשרחלי שאלה אותו למה הוא לא יושב ולומד בסלון אז הוא אמר שמשהו באור הטבעי ובנוף של הרחוב מרחיב את הלב ללמוד, ורחלי אמרה לעצמה שזה בסך הכל הגיוני, ושאולי הוא לא רוצה לשבת באמצע הלגו והכבאית של סמי הכבאי וללמוד תורות שמצרות את השכל ומרחיבות את הלב. ונכון שהוא היה חסר לה בנוף מול הבישולים והכביסות של הקומה למטה, אבל זה מה שהיה חשוב לו ולה זה לא ממש הפריע עד שלילה אחד הם רצו להיות ביחד וכשהם נדחקו זה לזו מתחת לשמיכה היא הרגישה שהיא מריחה מהעור שלו ריח של סיגריות. זה הפריע לה אבל היא לא אמרה כלום ורק השתדלה מאוד לנשום מהפה בשביל לא להריח אותו, וכשדודי שאל אותה בעדינות החדשה שלו אם הכל בסדר, היא אמרה שכן ושהיא קצת מצוננת, ואותו הערב עבר.

וכך היה גם בערבים אחרים עד הפעם הבאה שרחלי ראתה את הרב דודי עמד שעה ארוכה ליד הכיריים והרתיח קפה שחור בפינג'אן של המילואים ואחר כך עלה למעלה עם ליקוטי מוהר"ן, רחלי עלתה אחריו וראתה איך שהוא מוציא מהכיס חפיסת סיגריות ומצית ויושב שם עם הקפה השחור והסיגריה ומעשן באריכות תוך כדי שהוא לומד, והיא לא אמרה לו כלום רק ירדה למטה והכינה לעצמה נס קפה וחשבה מה לעשות, ובפעם הבאה לפני שהם היו ביחד היא אמרה דודי, אולי תתקלח לפני, ודודי אמר טוב, רחלי, אם זה מה שאת רוצה, והיא אמרה תודה חמוד, והוא ליטף לה את השיער והלך להתקלח אבל כמו כל הגברים הוא לא התקלח כמו שצריך ובעיקר לא חפף את הזקן, והריח של הסיגריות נדבק לזיפים שלו ודחה אותה.

וכשהוא הושיט את היד כדי לגעת בה היא נרתעה באופן לא רצוני ודודי אמר רחלי, את נרתעת ממני? ורחלי אמרה לא, מה פתאום, ודודי אמר אני מרגיש, את יודעת, ורחלי שתקה קצת ועוד קצת ובסוף אמרה כן, אני נרתעת מהריח של הסיגריות, והוא אמר אה, את יודעת, והיא אמרה כן, והוא אמר אז למה לא אמרת כלום, והיא אמרה למה אתה לא אמרת כלום, והוא אמר כי פעם כשהיינו מאוהבים לפני שהתחתנו עישנתי וזה היה בסדר מבחינתך, ואמר אז למה לא אמרת כלום, והיא אמרה אני לא אוהבת סיגריות אבל לא רציתי שתרגיש שאני מדכאת אותך מלעשות את מה שאתה אוהב.

והרב דודי הסתכל לה בעיניים כמו שהוא היה עושה פעם, בעיניים גדולות גדולות, ואמר לה רחלי, את לא יכולה לדכא אותי, אותך אני הכי אוהב ואני מעדיף לאהוב אותך מאשר לאהוב סיגריות עם קפה שחור ואיזה ספר חסידות, ורחלי נשפה לרווחה ואמרה טוב, אז אתה יכול להפסיק עם זה? והרב דודי אמר כן, בטח, ושאל, אני יכול לחבק אותך חזק חזק? ורחלי הרפתה לגמרי ואמרה כן, אתה יכול אבל לא חזק מדי, והוא המשיך וסיפר לה על מה הוא לומד והיא הרגישה שהם בטוב ולאט לאט נמוגה לשינה.

אבל למחרת בבוקר כשהוא חזר מהתפילה ומלפזר את הילדים והתיישב ללמוד כמה דקות בבוקר בסלון, היא הרגישה שהוא קצת כועס עליה, והיא שאלה דודי, אתה כועס עלי, והוא אמר לא, מה פתאום, הכל בסדר, וחייך אליה, והתגובה הזאת רק גרמה לה להרגיש את זה אפילו יותר, וכשהיא הכינה לעצמה קפה הקומקום היה עוד קצת חם והיא הלכה והכינה לו קפה שחור כמו שהיא חשבה שהוא אוהב, עם כל הגרגרים צפים למעלה, והוא אמר תודה וחייך אליה אבל לא שתה אותו כמעט, רק קצת, ואחר כך שפך אותו בכיור ולקח את התיק השחור שלו והלך כרגיל לעבודה כלומר לבית המדרש. וגם רחלי כרגיל סיימה רק חצי מהקפה והשאירה את השאריות בכיור ואחר כך לקחה את התיק ונסעה לעבודה וכל הזמן הזה הרגישה כאילו יש גוש של אויר בינה לבינו וחשבה שאולי הוא קצת כועס עליה שהיא מפריעה לו להנות ולחיות את החיים שלו כמו שהוא אוהב.

וכשהיא הגיעה לעבודה מועלם בא אליה ואמר לה תקשיבי, מה עם הסקיצות לרוטב החדש? הלקוח מגיע היום וצריך לפרוש לו ויז'ן, זה איזה אחד חדש ואמרתי לו שאת בחיים לא מפספסת דד ליין, והיא אמרה – שמתי את ניצן על זה, ומועלם אמר אז תבקשי ממנו את זה, והיא הלכה לניצן ואמרה לו היי, מה העניינים ומה שלום הילדה ואיפה הסקיצות, וניצן אמר אמרתי לך שאני מתעכב עם זה קצת, וכשהוא אמר לה את זה היא הרגישה איך היא נכנסת ללחץ והרימה את הקול ואמרה לו ניצן לא אכפת לי מהילדה החולה שלך אני רוצה שהסקיצות האלה יהיו מוכנות עד היום באחת עשרה וחצי.

וכשהיא הלכה לעמדה שלה כל המשרד געש קצת ומועלם קרא לה לרגע ואמר לה רחלי, מה קורה איתך שאת צועקת על ניצן? את יודעת שהוא הגרפיקאי הכי טוב שיש לנו, איזה מין בוס את, ורחלי חשבה איך גברים תמיד יכולים להגיד לה מה הם רוצים ממנה ותמיד יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל ברגע שהיא עושה את מה שהיא רוצה או אומרת לגבר שהוא לא הכי בסדר, ישר אומרים לה שזו היא שלא בסדר, אבל היא לא אמרה את זה למועלם ורק אמרה לא יודעת, ככה טיפלתי בזה ואני קצת בלחץ ואני צריכה זמן עם עצמי כרגע, והיא סגרה את עצמה במשרד שלה ונשמה אוויר וחשבה על דברים שהיא אוהבת לעשות כמו לטייל וללמוד דברים שהיא אוהבת ולסרוג, והמשרד חזר ונרגע.

וכשהיא חזרה הביתה בערב הבית כולו היה מסודר והילדים אכלו ארוחת ערב ואחרי שהילדים הלכו לישון הרב דודי אמר לה רחלי, אולי במקרה, ואם יש לך כח, וכולי, והיא ידעה מה הוא רוצה והרגישה שהיא קצת חייבת לו, אחרי אתמול, אבל לא היה לה כח, וכדי לדחות את ההחלטה היא אמרה אני לא יודעת, יש לי הרבה עבודה ואני אגיד לך עוד רגע, ובתוך תוכה הרגישה איך לאט לאט היא שוב הולכת ומתרככת ונענית.

ורחלי כבר באה להגיד לו כן כשיסכה דינה של נועם התקשרה אליה נסערת ואמרה לה הרבנית זוכרת שקבענו להיום? והיא אמרה כן, למרות ששכחה, ויסכה דינה אמרה טוב, אני באה. ואחרי עשר דקות הייתה נקישה בדלת ויסכה דינה התיישבה בסלון מחבקת כוס שוקו בערך בגודל שלה ולמרות שהרב דודי היה שם היא פשוט אמרה בנשימה אחת, הרבנית זוכרת שיש לי חברה נעמי שהתחתנה עם גלעד בקיצור גלעד ההוא רואה מלאכים ונעמי מרגישה שהיא לא מבינה אותו בכלל לא יודעת מה עובר עליו הוא לא מדבר איתה על זה והיא מרגישה שהיא מקריבה את החיים שלה בשבילו וחושבת אולי להתגרש ואף אחד לא יודע מזה חוץ ממני ותגידי לי הרבנית מה עושים מה עושים מה עושים.

והרב דודי ישב בסלון ורחלי ישבה מולה וידעה שהיא הולכת להגיד ליסכה דינה את כל הקלישאות שנשים של רבנים אומרות בדרך כלל, אבל שבמקרה הזה באמת באמת אין לה שמץ של מושג מה עושים.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “גלידה (10)

  1. שולה הגיב:

    תודה אחי, אחל'ה פוסט (כ"ז), גבר. אהבתי, נשמה; בבקשה תמשיך לכתוב, כפרות. עושה לי טוב, חיים שלי.

  2. tod הגיב:

    עשיתי בינג' מהגלידה הראשונה לעשירית. ואמת היא ששבת עכשיו, אבל רציתי בכל זאת להחמיא ולומר, שיש קטעים שגרמו לי להבין מצבים בחיי ברטרוספקטיבה מהדהדת.
    וארהיב ואומר, שאפילו קיבלתי תובנות מרחיקות לכת, שגורמות לי לרצות להיות אדם טוב וקשוב יותר. ואילו לו באת לעולם אלא בשביל זה, דייך.

  3. אסף הגיב:

    עשית לי חשק לגלידה:)
    הסיפורים ממש טובים ובועטים
    נוגעים בנקודות מעניינות.
    תודה

  4. יהודה הגיב:

    אחי אתה כותב נהדר, מזכיר דברים מהצבא מהישיבה מעלה מחשבות… תמשיך תכניס עוד הרבה קישקע, הרבה הרבה תכנס עמוק תן לראש להתפרע לכל הכיוונים וכל הלבטים והרעיונות והמחשבות… תן לדמויות עוד עומק, הרבה יותר עומק. זה רק יעשה להם עוד יותר טוב

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    קראתי את הכל ביומיים האחרונים… משהו זז בפנים… כמה שאני מתחבר לדמויות.. כל אחת בנקודה אחרת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s