גלידה (8)

[פרקים קודמים: אחד, שניים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע]

כב.

לרב דודי ורחלי היו ארבעה ילדים בין גיל אחת עשרה לגיל שלש והם שלחו את הבכור לממ"ד תורני פלגי מים ואת הקטנות לגן שקד ולבית הספר בעיר ואת הסנדוויץ' לממ"ד המקומי כדי שיהיו לו קצת חברים. לבכור קראו אלעד ולקטנות קראו אלישבע ונעמה ולסנדוויץ' קראו יוסף חיים על שם סבא רבא של הרב דודי. אלעד היה בחוג שחמט וגם שיחק כדורגל והקטנות שיחקו ב'להקליד מהר כמו אמא' ובללכת עם תיק מסמכים חשוב וגם בללמוד תורה ויוסף חיים ישב כל היום וקרא ספרים. לא היה אצלו הבדל בין הספרים והוא קרא גם פנטסיה וגם מדע בדיוני וגם ספרי בנות ולמרות שרחלי לא קראה ספרים בכלל היה נראה לה כאילו לא אכפת ליוסף חיים בכלל ממה שהוא קורא, העיקר לקרוא. הוא היה קצת גמלוני והגבות שלו היו קצת עבות מדי ושאר הילדים לא שנאו אותו כמו שהם פשוט לא רצו להסתובב איתו. ובכל פעם שאלישבע שאלה את רחלי את מי היא הכי אוהבת היא אמרה את כולכם אני הכי אוהבת, אבל עמוק עמוק בליבה פנימה ידעה שהיא אוהבת את כולם ואת יוסף חיים קצת פחות.

ובוקר אחד רחלי הייתה באמצע למתג מחדש את קו המוצרים של MCC מכונות קפה משרדיות ומדי כמה דקות הסתכלה ביוטיוב בסרטונים של טבע ויערות ומפלים וחשבה איך אין לה כח לעבוד וכל מה שהיא רוצה זה לשבת עם פיג'מה איפשהו בטבע ולשים ידיים בכיסים ולהסתכל על השמיים, ופתאום השעה הייתה שתיים וחצי ויוסף חיים נכנס וטרק את הדלת והשאיר את התיק בכניסה ואמר לרחלי אמא, אודי שמעוני יכול לבוא אלי מחר? ורחלי אמרה בטח חומד, בטח, ואחר כך בערב לפני שהלכו לישון היא אמרה לדודי שמחר יוסף חיים מביא חבר הביתה, ודודי אמר מחר אני על ארוחת הצהריים, נכון? אני אכין להם שניצלים וצ'יפס, ורחלי אמרה לעצמה שזו קצת רמאות להכין שניצלים וצ'יפס לארוחת צהריים ולמה כשהיא אחראית היא מכינה להם תבשילי עוף ואורז מלא וסלטי ירקות, אבל היא הייתה חייבת להודות – וגם זה בינה לבין עצמה – שהיא מבינה את ההיגיון בסיפור ושאם רוצים שאודי שמעוני יבוא גם בהמשך צריך לקנות אותו כבר מההתחלה בשניצלים וצ'יפס, ובקול אמרה שסוף סוף הילד מביא חברים הביתה, ואולי זו תהיה איזו התחלה למשהו יותר גדול כמו ללכת לישון אצל חבר או אולי ללכת לחוג כדורסל, ודודי אמר כן, חשבתי לקחת אותו גם לשבועיים של דיג על גדות האגם, רק אני והוא וקאנו, ורחלי אמרה אולי תיקח גם אותי לטיול הזה, אני חייבת לנשום קצת, והם צחקו קצת ביחד והלכו לישון.

אבל למחרת רחלי חזרה מהעבודה ויוסף חיים ישב כרגיל על הספה וקרא ואודי שמעוני לא היה בבית, והיא חשבה שאודי שמעוני הבריז או משהו והתמלאה רחמים על הילד שלה שחייב להשאר בבית ולקרוא כי אף אחד לא רוצה לשחק איתו, היא רצתה לחבק את יוסף חיים אבל כבר הרבה זמן שהילד עושה פרצופים כשמחבקים אותו והיא לא ידעה איפה עובר הגבול בין להשאיר אותו הילד שלה ובין לתת לו לגדול קצת ולהשתחרר אז היא נתנה לו נשיקה במצח והלכה לאכול קצת שאריות מהצ'יפס ומהשניצלים שעדיין היו קצת פריכים, ודודי ששמע שהיא נכנסת בא והתיישב לידה ואמר לה את לא תאמיני, אודי שמעוני הגיע והם עלו לארון משחקים ויוסף חיים לא רצה לשחק בשום דבר, אז בהתחלה הם ישבו אחד ליד השני וקראו ודי מהר אודי השתעמם ורצה לעשות משהו ויוסף חיים הציע שהם ישחקו במחשב, ואז הם התחילו לשחק באיזה משחק באינטרנט, משהו עם מכות וריצות, ואז יוסף חיים התעצבן שאודי מפריע לו ורצה לשחק לבד, ואודי לא רצה לשבת ולראות את יוסף חיים משחק, אז הוא פשוט קם והלך ויוסף חיים המשיך לשחק ואז הלך לקרוא איזה ספר מטופש, וזהו.

ורחלי בלעה את הגוש שעמד לה בגרון ואמרה ואיפה אתה היית בכל הסיפור, ודודי מה הקשר אלי, ורחלי אמרה אם אני הייתי שם זה לא היה קורה, ודודי אמר מה היית עושה, היית מכריחה אותם לצאת החוצה? ורחלי אמרה בטח שכן. ודודי אמר ומה הם היו עושים שם, שמים ידיים בכיסים ומסתכלים על השמיים? אני לא יכול לשחק במקומו או לעשות את ההחלטות במקומו או להגיד לו מה לעשות, מה אני, אבא שלו? והוא צחק לעצמו קצת ורחלי התעצבנה קצת אבל גם חייכה קצת בעל כרחה ולבסוף השתעשעה קצת בצ'יפס שנשאר בצלחת ואמרה אבל דודי, מה עושים. ודודי אמר מה פירוש מה עושים, מה אפשר לעשות? זה הילד שלך ועד שהוא לא יקום בגיל חמש עשרה ויגלה שהוא סיים את כל הספרייה אבל לא נשארו לו חברים, אין מה לעשות בנושא. ורחלי אמרה לא יכול להיות שאין מה לעשות בנושא, אתה תחשוב על זה ואני אחשוב על זה, והיא שמה את הצלחת בכיור והלכה והתיישבה ליד יוסף חיים ואמרה לו יוסף חיים, איפה אודי? ויוסף חיים הרים את הראש מהספר והסתכל עליה במבט המעצבן שלו ואמר הוא לא רצה לשחק איתי אז הוא הלך. והיא ממש רצתה לצעוק עליו אבל התאפקה והלכה למיין כביסה.

ואחר כך בלילה הם ישבו לשתות תה ביחד ורחלי אמרה נו, חשבת על זה? ודודי אמר, על מה, ורחלי אמרה, על יוסף חיים, והיה ברור שדודי לא חשב על זה בכלל ושהוא מחפש מה לענות ואחרי כמה שניות שתיקה דודי אמר לה את יודעת, חשבתי על זה, אולי אני אקח את יוסף חיים לטיול של השיעור? ורחלי ערבבה את התה שלה ואמרה אתה רוצה לקחת ילד בן תשע לטיול עם חבורה של בני עשרים שמדברים כל היום על הצבא ועל הגמרא ביבמות? ודודי שתה בלגימות גדולות ומרעישות ואמר כן, זה מה שאמרתי, אני שמח שאת מקשיבה, ורחלי אמרה אתה יודע מה, זה דווקא רעיון לא רע. אם אין לו חברים בני גילו אולי לפחות יהיה לו עם מי לדבר. ודודי מזג לעצמו עוד תה ואמר לא יודע אם יהיה לו עם מי לדבר, אבל כרגע הוא הולך ברחוב עם הראש בספר ובטיול הוא לפחות יהיה חייב להסתכל לאן הוא הולך. ורחלי אמרה אתה יודע מה, אתה צודק, תיקח את הילד לטיול של השיעור שלך, אני אודיע לאורית שהוא לא מגיע, ודודי אמר מי זו אורית, ורחלי אמרה זו המורה שלו, ודודי אמר אה, חשבתי שהמחנך שלו זה הרב שלומי, ורחלי אמרה לעצמה וואי, הוא לא מעורב בכלל, ובקול אמרה לא לא, זו אורית, והם הלכו לישון.

בסוף הסתבר שאורית בחופשת לידה אז המחנך בפועל זה באמת הרב שלומי, שלמד בעצמו ב'הדרת פנים' ולכן לא היה אכפת לו לשחרר את יוסף חיים ליום אחד וביום אחד יוסף חיים קם בבוקר ודודי לקח אותו לישיבה והם נסעו באוטובוס להרי יהודה ושם הלכו את כל נחל קטלב ואפילו הגיעו לאיזה מעיין שהרב דודי לא הכיר אבל יכול היה בהחלט להעביר עליו שיעור כשמסביב כל נפלאות הבריאה, או לפחות ככה רחלי דמיינה כשדודי סיפר לה על הטיול, ויוסף חיים הלך עם כל הבחורים כמו גדול, אמר דודי, הם כולם פינקו אותו ועזרו לו עם התיק ועם העליות ואפילו דיברו איתו על הספרים שהוא קורא. אולי אנחנו פשוט צריכים לדלג על כל גיל ההתבגרות שלו ולהכניס אותו ישר לישיבה, אמרה רחלי, ודודי אמר לא יודע אם בכזו קיצוניות אבל נראה לי שאני  אתחיל ללמוד איתו קצת ואולי אקח אותו איתי לסדר צהריים, ורחלי חשבה שילדים צריכים לשחק בחוץ והרגישה שדודי פשוט עושה לעצמו חיים קלים אבל לא ידעה מה אפשר לעשות אחרת ואמרה טוב, אני מה אכפת לי.

ואחרי כמה ימים היא חזרה הביתה מהעבודה וראתה את דודי יושב ולומד בסלון עם יוסף חיים, ויוסף חיים שאל בקול המעצבן שלו אבל מה זה אומר שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ, ודודי דיבר ב'קול של הרב' שיש לו והסביר ליוסף חיים איך העני עומד בפנים ואיך בעל הבית עומד בחוץ, ורחלי עמדה בכניסה עם התיק של המחשב הנייד ועם צרור של איורים וציורים והסתכלה עליהם ואמרה לעצמה וואי וואי, הוא היה רציני כשהוא דיבר על זה. וכשהיא עלתה לקומה למעלה והתחילה לקפל כביסה היא קיפלה את המכנסיים הכחולים הכהים של דודי ואת הג'ינס הקרוע בקצה של יוסף חיים והרגישה איך היא אוהבת אותם ואיזה חמוד האיש שלה ואיזה חמוד הבן שלה וחשבה לעצמה שהם ממש משפחה אוהבת ומתפקדת כמו בספרים.

כג.

 לגלעד איתן לא היו חברים לפני שהתחתן וגם אחרי שהתחתן לא היו לו חברים. כשהיה ילד היה יושב ומשחק במחשב, ואחר כך היה עסוק בללמוד ובלקרוא ובלתכנן סימולטור טיסה תלת מימדי בסי פלאס פלאס. אמא שלו אהבה להגיד שהספרים הם החברים שלו וזה היה נכון במידה מסוימת ואפילו נתן לו איזו רווחה לאורך הישיבה התיכונית, אבל מטבע הדברים קשה לעשות מסיבת-חנוכת-בית-תוססת עם שני לפטופים ישנים סט רמב"ם פרנקל וארונית ספרי קודש עם מדף פנטזיה למטה. היו לו כמה אנשים מהישיבה שהוא שמר איתם על קשר לפני החגים, וכמה זקנים ממניין הנוער שישבו לפניו במניין של שש, והוא אפילו הלך עם נעמי לכל מיני ארוחות שבת אצל חברות שלה והתעניין בשלום בני הזוג שלהן ולפעמים צחק כשנועם או אליהו אמרו משהו מצחיק, אבל כשחזר אחר כך הביתה וגם במהלך השבוע שאחרי, אף אחד לא שלח לו הודעה "וואי, ראית את אוקלהומה אתמול?" או משהו בסגנון הזה. לא היו לו חברים, לא היו לו חבר'ה, ולמען האמת, הוא לא אהד את אוקלהומה.

ברוזנקרנץ את שלומי כל המבוגרים ראו הצגות בקאמרי וכל הצעירים כולם ראו כדורגל, ובמטבחון הם דיברו לפעמים על שחקן אחד בשם ווסטרברוק או משהו כזה, וברור שלא היה אפשר לדבר איתם על דברים אחרים כמו תנורו של עכנאי או ההבדל בין כתבי היד בדף היומי, ואפילו על דברים רציניים כמו זוגיות או עבודה או מלאכים לא היה אפשר לדבר איתם. ולרוב זה לא הפריע לגלעד.

ויום חמישי אחד אחרי שלא ראה מלאכים בערך שבועיים, חזר גלעד הביתה ונעמי נתנה לו נשיקה ואמרה לו אתה שומע, גלעדי, יסכה דינה ונועם כאן שבת אז הזמנתי אותם לארוחה, וגלעד זכר בנקודות קצרות: יסכה דינה. מורה. מתרגשת. נועם של יסכה דינה. אברך שעובד בישיבה התיכונית ליד. דוס מאוד. וזכר עוד שיסכה דינה ונועם הם האלה שנסעו אחריהם לאיטליה ונהנו מאוד. לא הייתה לו דעה לכאן או לכאן והוא פשוט אמר לנעמי טוב, בסדר, מה את רוצה שנכין לשבת? ונעמי אמרה חשבתי שתכין לזניה חצילים עם בשר. וגלעד שידע להכין אותה ממש טוב חייך אליה ואמר וואי, את אוהבת את זה. ונעמי אמרה כן, וזה גם ירשים את יסכה דינה ונועם. וגלעד אמר את רוצה להרשים אותם? ונעמי אמרה אתה יודע, וחייכה אליו, ולכן גלעד חייך חזרה, ונעמי אמרה שיקנאו קצת, שיחשבו שאנחנו הכי מושלמים בעולם. ובאותם רגעים זה אכן היה נכון.

אבל כשגלעד הלך לסופר לקנות קצת מצרכים הוא עמד בתחנת האוטובוס ופתאום הופיע מלאך ושאל אותו אם אפשר כמה שקלים לבאר שבע, וגלעד אמר כן, אפשר, אבל למה. והמלאך אמר למה זה תשאל, וגלעד אמר אבל אני חייב לשאול, והמלאך אמר לו מה ה' אלוהיך שואל? וגלעד אמר לא יודע. והמלאך אמר כי אם ליראה אותו, וגלעד אמר אבל מה זה אומר, והמלאך אמר סוד ה' ליראיו, וגלעד אמר נו מה, בבקשה, תגיד לי מה קורה לחיים שלי, והמלאך אמר אני נוסע לבאר שבע מצטער חייב לזוז יש לי שם מישהו שמוסר מכונת כביסה, ונעלם. וכשגלעד נסע הביתה כל הדרך הוא היה מעורער ושאל את עצמו אבל מה לעזאזל זה אומר, מה ההיגיון של כל הסיפור הזה, אבל כשהגיע ורצה לספר לנעמי על המלאך החדש שהופיע פתאום, נעמי הייתה עסוקה בלסדר ולארגן ולבשל ולהראות עד כמה הבית שלהם קטן וחמים וחמוד ועד כמה הם זוג מושלם, והוא הבין עד כמה הוא זקוק לחבר שהוא לא נעמי, כלומר מישהו מבחוץ שאפשר לספר לו את הדברים והוא לא ישפוט או יושפע או ישאל תגיד גלעדי איך הסיפור הזה משפיע עלי איכשהו ולמה עדיין לא טיגנת את החצילים ואולי תלך שוב לדוקטור אמזלג וזהו.

בפעם הקודמת אחרי הסושי והיין הוא הלך לרופא שלו דוקטור אמזלג שידע ארבע שפות ואפילו למד רפואה בצרפת וסיפר לו את כל הסיפור, הדוקטור דפק לו על הברך עם פטיש קטן ולקח ממנו משטח גרון ואחר כך חיטט באוזן במרץ וכתב משהו במחשב ואז הסתכל לגלעד בעיניים ואמר לו את האמת אתה רוצה לשמוע, אדון גלעד? האמת היא שמי שרואה דברים שאין בעולם, לא יודע שאין את הדברים האלה בעולם ולא הולך לרופא. אם אתה יודע שאתה משוגע אז אתה לא משוגע. זו האמת. וגלעד אמר זה ממש מלכוד עשרים ושתיים, והרופא אמר מה, וגלעד אמר אבל אני רואה דברים ומה אפשר לעשות, והרופא אמר זה הכל לחץ נפשי אולי תשב קצת בבית תראה סרטים תנוח, כמה ימים וזה עובר, והוא רשם לו שלשה ימי מחלה ושילב ידיים ואמר במבטאו הצרפתי זהו, אין יותר מה לעשות ואני ממליץ לראות קצת קומדיות רומנטיות כי זה מצחיק.

וגלעד ידע שקומדיות רומנטיות זה אולי מצחיק כשזה קורה למישהו אחר, ואפשר לצחוק איך הוא לא מבין אותה והיא לא מבינה אותו, אבל כשזה קורה לך זה לא מצחיק בכלל.

ואחרי שהכל היה מוכן ונעמי ראתה האנטומיה ישב גלעד לבדו מול המחשב וחשב לעצמו שכל מה שהוא היה צריך זה איזה חבר לשבת איתו עכשיו ולאכול ביחד סושי ואז להשעין מרפקים על השולחן ולהגיד לו תשמע, בכנות, אודי – נניח שהיו קוראים לו אודי – אני חושב שאני משתגע. ואודי היה אומר וואלה אחי, אני מבין. והוא באמת היה מבין, לא כמו נעמי שלא הבינה כלום והתעקשה שהוא ילך לרופא. וגלעד היה אומר לחבר ההוא, שומע אודי, תכל'ס הבעיה היא לא עם המלאכים האלה שהם באים והולכים כמו שמלאכים עושים וזה דווקא בסדר, הם לא מפריעים מדי, הבעיה היא שאשתי חושבת שאני משוגע והיא מתייחסת אלי כאילו אני אדם אחר ממי שאני, ואם להודות על האמת זה ככה מאז החתונה, ואודי היה אומר תקשיב לי גלעד, ככה זה העולם. מה אתה חושב, אני לא ככה? וגלעד היה יודע שהוא בסדר ונורמלי והכל בסדר ועולם על מכונו עומד. אבל לא היה לו אחד כזה, והוא ישב לבדו מול המחשב ונעמי הייתה בחדר השני עם המחשב שלה, ולראשונה בחייו הוא היה לגמרי לבד.

ולמחרת בערב אחרי התפילה הופיעו יסכה דינה ונועם והם היו בדיוק כמו שהוא זכר, עם מטפחת גדולה על השיער וחולצה בתוך המכנסיים אבל לא כי זה יפה אלא כי שבת, והמכנסיים היו קצת ארוכים מדי והמטפחת קצת גדולה מדי ונועם הסתכל עליו ולחץ לו את היד ואמר לו נו נו בעל הבית, וגלעד לחץ חזרה ואמר לו ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, ונועם היה כל כך שמח וחייכני ומתאמץ עד שגלעד נזכר שהוא בעצם מחבב אותו, והם שיחקו קצת משחק הכיסאות סביב השולחן ובסוף התיישבו וקידשו וקמו ונטלו ידיים והמהמו כי הם שכחו את המלח והתיישבו שוב ובירכו וטבלו את החלה בטחינה ובחומוס ובסלט חסה עם עגבניות ואכלו מרק עם שקדי מרק וכל הזמן הזה יסכה דינה ונעמי דיברו ביניהן על העולם ועל העבודה והלימודים והחיים עצמם שהם כביסה ובישולים וקניות ומשכורת סטאז' או משכורת אברך ואיך אפשר בכלל לחיות מהדברים האלה, ונועם וגלעד הקשיבו להן מדברות ומדי פעם החליפו המהומים ביניהם. וזה היה בסדר.

ואחר כך הם הביאו את המנה העיקרית שהייתה לזניה חצילים עם בשר והרוטב הסודי של גלעד מלמעלה, וסלט חסה עם תפוחי עץ ואגוזי מלך, ונועם טעם מזה ופתאום העיניים שלו נפתחו והוא הסתכל על נעמי ואמר לה מה זה? ויסכה דינה אמרה לו זה לזניה, נעמיקו. ונועם אמר כן, אני יודע, אבל וואי, תטעמי, ולנעמי הוא אמר תגידי, מה המתכון? ונעמי אמרה אין לי מושג, זה גלעד מכין. וגלעד אמר הסוד הוא בלדייק את המרכיבים, והוסיף ואמר בכלל, בישול טוב זה לדייק. ונועם מלמל אחריו, בישול טוב זה לדייק, ודחק ביסכה דינה שכבר לא היה לה נעים ואמר לה תטעמי, תטעמי, זה מדהים, ואמר לגלעד, אתה חייב ללמד אותי, וגלעד אמר טוב, ופתאום שמח שמישהו אוהב את הדברים שהוא מבשל ושהבישול שלו מקבל מקום של כבוד וחשב לעצמו שאולי הוא ונועם יכולים להיות חברים, והעיז וסיפר לנועם בדיחה, הרשב"א והפני יהושע ישבו בתור לרופא נכנס מישהו חדש מהרחוב ושאל: "מי כאן אחרון?" קם הפני יהושע ואמר: "אני, אני!",  ונועם צחק.

והכל היה טוב ויפה עד אחרי הארוחה, שאז הם ישבו ושתו תה ודיברו קצת הבנים לעצמם והבנות לעצמן, ופתאום, תוך כדי שיחה סתמית לגמרי, גלעד שמע את נעמי אומרת כן, גלעד שוב רואה בזמן האחרון את המלאכים, ואת יסכה דינה שואלת מה זה אומר, זה חזר? ונעמי צחקה ואמרה אני גם לא יודעת מה זה אומר, לפעמים אני חושבת שהוא ממציא את זה כדי לקבל ממני תשומת לב, וגלעד כבר התחיל להתמלא בחוסר אונים וכמעט קם והלך להסתגר בחדר ולא לדבר יותר עם נעמי עד שירגע כשפתאום שמע את נועם שואל אותו תגיד, גלעד, מה זה אומר, שאתה רואה מלאכים, איך זה יכול להיות? והוא ראה את נועם מסתכל עליו בתמיהה ואת יסכה דינה מסתכלת עליו בסקרנות סימפטית ואת נעמי מסתכלת עליו בפחד עצום כאילו הרגע הבינה מה קורה, ובעיניים של כולם יחד ראה המון המון ספקנות, והוא נשם עמוק פעם ופעמיים, ולא ידע מאין בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עומד לתת דין וחשבון.